כשיום האישה החל להכות שורש בארצנו, התייחסתי אליו כאל מהדורה נוספת של יום האם ויום האהבה. כמה אני שמחה להודות בטעותי. עולי חבר העמים, שייבאו אותו אלינו, הרחיקו ממנו נרות ריחניים ולבבות מנצנצים, והנהיגו בו בדק בית יסודי בנושא מעמד האישה. עדיין יש מקומות עבודה שעורכים ביום הזה תצוגות אופנה וסדנאות איפור, אך בשיח הציבורי הוא הולך ותופס את מקומו כיום של חשבון נפש, שנועד לחדד את המודעות הפוליטית והחברתית לזכויות הנשים בישראל.
חשבון הנפש הציבורי ביום האישה בא לידי ביטוי בתחומים של חקיקה, השכלה, זכויות עבודה, שוויון בשכר, וגם בתחום התרבותי. אנחנו נתבעים להישיר מבט נוקב אל תרבותנו ולחשוף את כל מה שלא טוב בה. חברה שאינה מעזה להיות ביקורתית כלפי תרבותה, גוזרת עליה ניוון וכליה.
אז דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים. יש בה הלכות רבות שמקפחות את זכויותינו, ושפע של אמרות וסיפורים שמציגים אותנו באור שלילי ונלעג. זה לא אומר שהיהדות רעה, או שמי שיצרו אותה היו רעים. זה רק אומר שהיא תרבות עתיקה, שנוצרה והתפתחה במשך אלפי שנים על ידי אנשים שחיו בחברה פטריארכלית.
ההומניזם הליברלי נולד לפני כמאתיים שנה, ועד היום לא הוגשם שוויון מלא בין המינים גם במתקדמות שבמדינות. אז איך אפשר לצפות שהמסורת שלנו, שרוב יוצריה חיו ופעלו בתקופות קדומות, תתייחס לנשים כאל בני אדם שווי זכויות? באלף הראשון לפני הספירה נחקק בתורה חוק שמתיר לאב למכור את בתו הקטנה לשפחה, במאות הראשונות לספירה תיקנו חז"ל את ברכת "שלא עשני אישה" ופסקו ש"קול באישה ערווה", ובמאה ה־16 נקבע בשולחן ערוך ש"צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד". אין לי טענות כלפי מי שיצרו את החוקים הללו (טוב, רק קצת), הם משקפים את זמנם ואת תקופתם. אבל יש לי טענות קשות ביותר נגד מי שנחלצים לסנגר עליהם ומנסים להוכיח בשלל הסברים ותירוצים שמדובר בחוקים מיטיבים שמשפרים את מעמדן של הנשים במשפחה ובחברה.
נשים פסולות לעדות
שיעורי יהדות רבים למדתי בחיי, אך אחד מהם זכור לי כשיעור מכונן ששינה את יחסי להלכה. הנושא היה "נשים פסולות לעדות". הרב נכנס לכיתה עמוס בספרים, הקריא הלכה אחר הלכה, ובסוף השיעור פרס את ידיו לצדדים, נאנח אנחה עמוקה ואמר: הייתי רוצה לפסוק שנשים מותרות לעדות, אך אין בנמצא הלכה שאוכל להתבסס עליה. באותם הימים עוד לא העזתי להשמיע את קולי ברמה, אבל אני זוכרת את הצעקה שצעקתי בתוך ליבי: משום שפוסקי ההלכה חיו לפני מאות שנים, אתה שולל ממני היום זכויות אדם בסיסיות? איך זה יכול להיות שבכל תחומי החיים אני יכולה להתפתח ולצמוח ללא מגבלה, ודווקא בתרבותי שלי נגזר עלי להישאר מאחור?
עם הזמן, כשהעזתי לומר את הדברים בגלוי, היו תועמלני היהדות מניפים מולי ידיים מבטלות ומזמרים בבוז שורקני: איזה שטויות את מדברת, הרי ידוע שהיהדות מרוממת את הנשים. "ברוך שלא עשני אישה"? נו, באמת, הנשים נעלות על הגברים, לכן הן פטורות ממצוות מסוימות. הגברים מברכים על כך שזכו לקבל יותר מצוות, זה הכל, איך את לא מבינה דבר פשוט כזה?
ואז, כשכבר נואשתי מן הסיכוי למצוא אנשי הלכה שמתמודדים בכנות עם מעמדה הנחות של האישה ביהדות, התגלגלה לידי חוברת של מורה נערץ בישיבת מרכז הרב ומייסד תנועת "נאמני תורה ועבודה". וכך הסביר ד"ר יחזקאל כהן, איש אשכולות עתיר ידע ואמיץ, שאפילו מקהלת מסנגרי היהדות לא הצליחה להשתיק: המקורות ההלכתיים נוצרו בתקופות ששערי הלימוד נחסמו בפני הנשים, ולכן השכלתן והתפתחותן השכלית נותרו נחותות. פוסקי ההלכה התייחסו אל "האישה שלפניהם" בבואם לקבוע את אורחות החיים בחברה היהודית. אילו הם היו מכירים את הנשים של ימינו, פסקי ההלכה שלהם היו שונים.
נשים אינן מצטרפות למניין
דבריו האמיצים של ד"ר יחזקאל כהן ז"ל התפרסמו לפני יותר מ־30 שנה. ומה השתנה מאז? התנועות הלא אורתודוקסיות פתחו את שערי היהדות בפני נשים באופן מלא, ואילו היהדות האורתודוקסית, הגם שבחלקים ממנה חלה התקדמות מסוימת, עדיין מדשדשת בתוך עולם הלכתי מפלה וממדר. אפילו רבני צהר, חוד החנית של הרבנות הפתוחה והמתונה, שומטים ידיהם בייאוש, כאותו הרב בשיעור, ופוסקים בצער: נשים אינן מכהנות כדיינות, נשים אינן פוסקות הלכה, נשים אינן מצטרפות למניין. אנחנו רוצים, באמת שאנחנו רוצים, אך ההלכה אינה מאפשרת לנו.
ואני, שכבר מזמן לא חונקת בתוכי את הצעקה, אומרת לכם, רבנים יקרים: מעמדן השוויוני של הנשים בחברה הוא עובדה מוגמרת. מה שלא הושג עדיין, יושג בקרוב. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. ההלכה תוכל להיות נוכחת בחיינו רק אם תובילו אותה לשוויון מלא בין המינים. אם תהססו ולא תעזו, היא תאבד את הרלוונטיות שלה ותנשור מתוך התרבות היהודית. לא בטוח שזה רע, אולי עדיף ליהדות להיוותר ללא ההלכה, אולי זה תנאי הכרחי להפיכתה לתורת חיים. אבל אתם, הרבנים, שאינכם יכולים לראות את היהדות בלעדיה, חייבים להזדרז. אם תשאירו על כנן את ההלכות שמפלות נשים, בעוד שניים־שלושה דורות אולי תהיה לכם הלכה, אבל כמעט לא יהיה מי שינהג לפיה. גם לא גברים.
היום 8 במארס, יום האישה הבינלאומי. הביטו במראה, פוסקי הלכה נכבדים, ושאלו את עצמכם בכנות אם באמת עשיתם כל מה שאתם יכולים למען זכויות הנשים. בידיכם לעשות מעשה שהוא חשוב לנשים, וחשוב עוד יותר לעתיד היהדות.
הנה נתונים לפניכם היום השוויון והטוב - האפליה והרע. ובחרתם בשוויון.
