נתוני התחלואה בקורונה מצביעים על הידבקות גבוהה יחסית בריכוזי אוכלוסייה חרדית, וכך גם בחלק מהיישובים הערביים. לשתי קבוצות אלה ישנה ייחודיות, המבדילה אותן מהזרם המרכזי של אזרחי ישראל, ומכאן שהטיפול בהתפרצות של הפנדמיה בקהילות אלה מחייב התאמה תרבותית, המביאה בחשבון את האמונות, את אורח החיים ואת המטען החברתי. ולא, הכוונה אינה רק לתרגום ההנחיות לערבית או ליידיש.
החברה הערבית, לשם דוגמה, מתאפיינת בתפיסת קולקטיב דומיננטית. החלטה על קיום הלוויות בהשתתפות מוגבלת (עד 20 איש), למשל, יוצרת בחברה הערבית אתגר מורכב שלצערי מתבטא, לא פעם, באי קיום ההנחיות. החיים בחברה הערבית לא תמיד מתנהלים במעגל המשפחה הגרעינית הקטנה, אלא במשפחת המקור של האב. במעגל משפחתי זה יש לעיתים יותר מ־20 אנשים, ולא פעם הם אף מתגוררים במתחם משותף אחד. מעגל יושבי השבעה, בחברה הערבית, גדול יותר מאשר בחברה היהודית וכולל גם קרובים מדרגה שנייה, כמו דודים ונכדים. הדבר אף מוכר בנוהלי האבל בתקשי"ר ובצבא. טקסים דתיים כמו תפילות והלוויות יוצרים, אפוא, אתגרים מורכבים, גם בקרב האוכלוסייה החרדית, המתבססת אף היא על קולקטיביזם מודגש ומשמעת לרבנים.
בני ברק ודיר אל־אסד הן דוגמאות לאזורים ייחודיים המחייבים מדיניות מותאמת־תרבות למניעת התפשטות המחלה. לצד השונות, יש ביניהן דמיון: משפחות גדולות ותנאי צפיפות שמקשים מאוד על אכיפת סגר ביתי, בוודאי ביחס למשפחות קטנות בדירות גדולות. מדיניות הסגר ביישובים אלה התעדכנה, ובצדק. ביקרתי השבוע בכפר דיר אל־אסד, ושמעתי מראש המועצה הנמרץ על הפעילות ועל שיתוף הפעולה עם פיקוד העורף. ראינו כולנו את חיילי צה"ל בשכונות בני ברק, ופתאום המושג "צבא העם" תפס משמעות אחרת, אך נשאיר זאת לטור אחר.
התאמת המדיניות נדרשת גם בהקשר של פריפריה, על בעיותיה הייחודיות. התחבורה הציבורית בפריפריה, למשל, דלה יחסית ומבוססת יותר על אוטובוסים ופחות על מוניות. מרמת הגולן ועד המרכז הרפואי זיו, מחברים שלושה קווי אוטובוס ביממה. בכפרים מסוימים באזור המצב אף עוד יותר מוגבל, ולוח הזמנים של קו האוטובוס היחיד מכתיב גם את התורים לרופאים ולרופאות בבית החולים. על קובעי המדיניות להתאימה לייחודיות מגבלות אלו, תוך הבנת התנאים. במקום לעצור את תנועת האוטובוסים, יש לשקול לתגבר אותם בכדי שיעלו פחות נוסעים, וכך יישמר המרחק הרצוי.
המנגנון להתאמות אלו, תרבותיות וגיאוגרפיות, נעוץ לטעמי בתפקידם של נציגי משרדי הממשלה השונים ברמת המחוז, תוך שיתוף פעולה עם האשכולות והשלטון המקומי. גורמים אלה הם הזרוע של השלטון המרכזי, הן ביצועית והן תכנונית. אנחנו מדינה קטנה אך מרובת תרבויות, וגם קיימים בה פערים ואי־שוויון בין מרכז לפריפריה. נושאים אלה מחייבים הטמעת מנגנוני התאמה של המדיניות, של הגבלות ושל הקלות, אשר ישיגו שיתוף פעולה של הציבור, ויבטיחו את האפקטיביות של הפעולות הננקטות.
ד"ר סלמאן זרקא הוא מנהל המרכז הרפואי זיו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו