אני נעזרת ביומן כדי לוודא איזה יום היום. השעון לא מאוד חשוב. הולכים לישון כשעייפים. מתעוררים כשנגמרת השינה. אני לא מתאפרת, נשארת בפיג'מה.
זהו היום הרביעי להשבתה ואני עייפה מאוד. קונה מלאי גדול של אוכל לחודש, ואז מחסלת אותו עם הילדים באותו היום. מתכננת לעשות עם הילדים סדר יום, לנצל את הזמן לעבודה מהמחשב, להפעיל אותם באופן נעים ויצירתי - ובסוף כל יום קורסת, מותשת, אל הכרית, בלי שהספקתי דבר. הילדים מחורפנים. הבית מטונף. אני בתחושת הישרדות. אם היו מבקשים ממני לדמיין ימים שלמים בבית הייתי מדמיינת שבת ארוכה ונינוחה. אצל כולנו הימים הללו הם תזזית. כשהנפש רועדת - אין שלווה.
הלכתי עם הגדולים לתיכון שלהם, להוציא את ספרי הלימוד. כששבנו לאוטו אחד מהם נזכר שנעלי הספורט נשארו בלוקר. באותו רגע קיבלנו את ההודעה על הרחבת ההגבלות ועל איסור יציאה לפארקים, לספריות או לחוף הים. אמרתי לו שהנעליים יכולות להישאר בלוקר. ייתכן שלמשך זמן רב לא נצטרך נעליים. נפרדתי גם מאוסף נעלי העקב שלי לתקופה לא ידועה. שאלו יהיו הצרות שלנו.
הקורונה תפסה אותנו מוכנים דיגיטלית. יש קהילות וירטואליות. בתי המדרש הפיזיים שוממים, אבל ברשת רצים שיעורי תורה מקוונים, חברותות בווידאו־צ'ט, דרשות בשידור חי. מנייני התפילה, מי היה מאמין, עברו למניינים מרחוק: אנשים עונים אמן לקדיש שהם שומעים דרך הטלפון. המשפחות ממשיכות להיפגש, רק דרך קבוצות הווטסאפ. החברים מעדכנים כל העת על מצבם, דרך חשבונות הפייסבוק. כיתה ב' ממשיכה להיפגש בכל בוקר במפגש "זום". אבל אין תחליף לחום הגוף. אין.
כשנצא מהבתים, חיוורים, מגודלי שיער, ממצמצים עיניים מול השמש, זקנים בהרבה מאשר היום שבו נכנסנו, שמנים יותר, רפוסים, מוזנחי גוף - האם נזכור לחבק? האם נזכור איך זה להסתופף, להתקבץ, להתחכך, לגעת, לרקוד יחד, להתלהק, להידחק בתור, להתקהל בהפגנות, להימחץ אלו אל אלו בהופעה? האם נחזור להיות מה שהיינו? אם יש משהו שמחזק את המערכת החיסונית הוא מגע אנושי. ליטוף מרפרף, לחיצות, עיסוי הזרועות, נשיקה. אם אתם לא מבודדים, חבקו את הילדים או את בני הזוג שלכם כעת. זה מפחית חרדה - גם של המבוגר המחבק וגם של הילד המחובק - ומחזק את הגוף לקראת הבאות.
אנחנו לא יודעים כמה זמן יימשכו ההגבלות המוצדקות. מתי יסתיים הסרט העתידני, הימי־ביניימי, שמרחיק אותנו מן הזולתים. שמעתי אומרים שטוב שנהיה מחונכים מחדש לכללי היגיינה. שלכשנצא מהבתים, אחרי המגיפה, נפסיק סוף־סוף להתמרח זה על זה כי "זה רק מביא מחלות". שנלמד לדבר מרחוק. חס וחלילה. אני מייחלת שנחזור לאותה נקודה בלתי היגיינית, אנושית, ישראלית: ללחוץ ידיים, להישען על אישה זרה כשהאוטובוס בולם בפתאום, לתת ידיים במעגל ריקודים, לתת צ'פחה וכיפים וחיבוקי "אחי", לנשק בשתי הלחיים. אני מתפללת שנחזור להיות דבוקה בלתי היגיינית, לא מחוטאת באלכוהול, זיעה נוגעת בזיעה, חייל נרדם על חייל ברכבת, איש לוטף לחי אישה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
