צריך, קריטי ממש, לרדת לעומקו של הסיפור המטורף על הגרסה המעובדת לספרו של יובל נח הררי לקהל הקוראים ברוסיה. זו רעידת אדמה במונחים של היסטוריה אינטלקטואלית. כשנעמי וולף, החוקרת הפמיניסטית הדגולה, ביססה ספר שלם על טעות בהבנת הנקרא, זה לפחות היה בשוגג. כאן עומד לפנינו היסטוריון־פילוסוף שבוגד אחד לאחד, ובאופן מכוון, בערכים שהוא עצמו מטיף להם. Tu quoque, קוראים לזה בלטינית; אתה בעצמך.
לוחם בעריצות בת זמננו ודובר כריזמטי נגד דיסאינפורמציה בעידן הפוסט־אמת, חסיד השכל הישר, איש נאורות ממש, מסכים לשנות יצירה הגותית תחת אולטימטום עסקי. אפילו לא תחת איום ישיר על חייו. וולטר גילה יותר אומץ. מתבקש לזרוק לחלל הדיון את "בגידת האינטלקטואלים", אבל השמאל הישראלי כבר התעלל מספיק בחיבורו האניגמטי של ז'וליאן בנדה טוב הלב.
צריך לתפוס את הראש. היסטוריון משנה גרסה של ספרו כדי להתאימה ל"רגישות" של מוקד כוח, שאליו הוא אפילו לא כפוף, ומתמסר מרצון לאמצעי התעמולה שמפעיל המשטר שנגדו הוא מתייצב. הפקידים של פוטין ותועמלניו כפופים למנגנונים של כוח במדינה אוטוריטרית; הררי הוא אזרח חופשי במדינה אחרת, דמוקרטית - מה התירוץ שלו?
הוא יכול לספר לעצמו שהעדיף להוציא את התכנים האלה, אפילו בצורתם המוגבלת, כדי שמשהו מהמסר יחלחל בכל זאת לקהל הקוראים השרוי באפלת התודעה מעבר למסך הבערות. אפשר להתווכח על הטקטיקה. סביר שיצירת סקנדל סביב התביעה להכנסת שינויים, הפצת גרסאות מחתרתיות (כמו וולטר), או פשוט הצבת סירוב פומבי מול האולטימטום של סוכני השליט, היו מייצרות אפקט תודעתי חריף הרבה יותר מתוכן החיבור קטוע הפסקאות.
מילא ניחוח האופורטוניזם שמדיפה כניעתו בפני הכוח, ואולי גם ההון. אבל אי אפשר לחמוק מתפיסת האדם מעוררת הפלצות שמסתתרת תחתיה. אני לא מכיר הומניזם שרואה בציבור קוראים קהל שצריך "לרדת" לרמתו או "לתווך" לו ידע; לכל הרוחות - בדיוק נגד דפוסי השליטה בידע של הכנסייה הקתולית יצאו ההומניסטים של ימי הביניים. אני גם לא מכיר הומניזם אינטלקטואלי שתופס את קוראיו כחומר אנושי עד כדי כך נואש לאור הגדול שהסופר הדגול מפיץ. כמה ארוגנטיות מפרישה תפיסת העצמי הזו של אינטלקטואל כפרומתיאוס המגלה לאדם את האש. הצרכן של תכניו מתבוסס באומללותו, ורק מחכה למילותיו הגואלות של הפילוסוף.
אלא שמקרה הררי הוא סימפטומטי, כמעט אלגורי, למה שעובר על השמאל הישראלי לאחרונה. קו אחד, עבה ומובהק, מחבר בין הררי לחבורת הנלהבים משובו לזירה של אהוד ברק. כמו הררי, גם הם ויתרו על כל אשר יקר היה להם עד לפני דקה. הם ערגו לשותפות יהודית־ערבית, אבל מכניסים את האיש שעמד בראש המשטר באירועי אוקטובר. כמו הררי, גם אותם קל לקנות; די להם בבקשת סליחה לצורכי תעמולת בחירות, והם אפילו מעזים להעניק את המחילה בשם הנפגעים. הם ליהקו עצמם להובלת המאבק בהטרדות מיניות ובאלימות מגדרית, אבל הבדיחות על "דנה מהתקשורת של השר שיכולה לשיר בלי מדים", והלגיטימציה העסקית לעבריין מין - נראות להם פרט שולי. "אף אחד לא מושלם", אמרה המועמדת שלהם. גם תהליך האקירוביזציה המואץ של ברק לא מפריע לבעלי המצפון החברתי, ואפילו לא העובדה שהוא ריסק עד אפר את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ספינת הדגל של מדינת הרווחה בישראל.
הטרגי בדפוס ההתנהגות הזה הוא לא רק חוסר עמוד השדרה, שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם כבלתי יעיל; אלא הפגיעה האנושה בערכים החשובים שהקבוצה הזו מתיימרת לייצג. פוסט־אמת זה כסף קטן לעומת מפגן ההונאה המבחיל של הקבוצה הזו, שבאורח פלא - יובל נח הררי מנסח את הקוד האתי שלה כיום.
