הציבור המשרת מפסיד

בעלי מבלה את היום ה-250 שלו במילואים, ואני צופה ומשתתפת בדיוני ועדות הכנסת. הנתק בין שדה הקרב לבין הקרבות הפוליטיים בכנסת לא היה ברור יותר.

רוב האנשים בסביבתי הקרובה לא מתעניינים במיוחד בפוליטיקה. הם עסוקים מדי בהגנה על המדינה. בלי להציב תנאים, עושים את המוטל עליהם במסירות ובמחויבות מלאה. כשהם חוזרים הביתה לרגעי מנוחה קצרים, הם נאלצים להתמודד עם מציאות אחרת לגמרי - "מלחמת האזרחים" הפוליטית, שתפסה את מקומה של המלחמה בחזית.

הדיונים על חוק הפטור מגיוס בכנסת ובתקשורת חושפים פער עצום בין המציאות בשטח לבין הדיון הפוליטי. הציבור המשרת, המורכב ממגוון מגזרים - חילונים, דתיים־לאומיים, ימין ושמאל - הפך במהלך הלחימה לקהילה מלוכדת עם אינטרס משותף: גיוס רחב. אך במקום להיאבק עבור האינטרס הזה, המערכת הפוליטית נלחמת על חשבוננו במאבקים אידיאולוגיים שלא מבטיחים שינוי ממשי במציאות היומיומית.

השמאל מצוי במאבק פנימי: בעוד חלק ניכר מהציבור המשרת המיוצג בידי האופוזיציה מבקש פתרון פרגמטי ומיידי למילואים הבלתי נגמרים - נבחרי הציבור מעדיפים להתמקד באידיאולוגיה של שוויון מוחלט. גישה זו, המתעקשת על "הכל או כלום", הופכת את השינוי האמיתי לכמעט חסר סיכוי. הם יודעים היטב שצה"ל לא ערוך לקלוט את כולם, ושדרישה לגיוס מלא היא בפועל דרישת סרק. האם באמת שוויון מוחלט חשוב יותר מהצורך המיידי בהקלת הנטל?

הציבור המשרת, המורכב ממגוון מגזרים - חילונים, דתיים־לאומיים, ימין ושמאל - הפך במהלך הלחימה לקהילה מלוכדת עם אינטרס משותף: גיוס רחב

מהצד השני, הימין מתמודד עם קרע משלו. הציונות הדתית ומצביעי הימין, המהווים חלק משמעותי מהציבור המשרת, דורשים לראשונה הקלה מעשית בנטל השירות. החיבור המסורתי בין מצביעי הימין למפלגות החרדיות מתערער, בזמן שהקואליציה מקדמת חוק שמתמקד בפטורים במקום בתמריצים לגיוס.

בביתי, כמו בבתים רבים אחרים של משפחות מילואימניקים, המציאות פשוטה וכואבת: ילדים שמתגעגעים לאבא, חשבונות שמצטברים, ודאגה בלתי פוסקת. אבל הכאב האישי הזה הוא רק חלק מתמונה רחבה יותר - הציבור המשרת, משני צידי המתרס הפוליטי, מוצא את עצמו ללא בית פוליטי אמיתי וללא מנהיגות שדואגת לאינטרסים שלו.

המצב הנוכחי מחייב פתרון מעשי ומיידי, לא עוד ויכוחים אידיאולוגיים. אנחנו זקוקים למנהיגות שתבין שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות יש אנשים אמיתיים, משפחות אמיתיות, שנושאות בנטל יום אחר יום.

בינתיים, בזמן שהוויכוחים נמשכים בדיוני הוועדות, אלפי משפחות ממשיכות לשאת בנטל, יום אחר יום, בשקט ובמסירות. כולנו משוועים לגיוס שווה לכולם, אבל אולי יותר מכל אנחנו משוועים לשגרת חיים נורמלית, ללא מילואים אינסופיים.

צריך להיזהר שמרוב הרצון לאידיאולוגיה של שוויון לא נישאר עם שתי ציפורים על העץ - גם ללא גיוס שוויוני וגם ללא הקלה במילואים. שני מצבים שבוודאי לא ישנו את המציאות שלנו בבית. השאלה היא לא רק אם יהיה שוויון מוחלט בנטל, אלא גם כיצד נוכל להקל על אלה שכבר נושאים בו, ולגייס עוד ידיים תומכות - עכשיו, ולא בעוד עשור.

עו"ד רותם אבידר צאליק היא פעילת פורום נשות המילואימניקים