חג השבועות הוא גם חג הענווה.
הענווה משודרת לנו מכל פינה של מעמד הר סיני. בהפגנת הענק של העם היהודי לא הייתה במה מרכזית ולא כיבודים. עמדו שם "כולם בלב אחד כאיש אחד" - קולקטיב של אחווה.
אפילו הר סיני נבחר בשל היותו הנמוך מכל ההרים, לפי שהוא מסמל את הצניעות והענווה.
וכך גם המנהיג ו"האיש משה עניו מכל אדם".
משה המנהיג מעיד על עצמו "ואני ערל שפתיים", בקיצור לא וורבלי, מגמגם. מזל שלא היו אז אסטרטגים ומשרדי יחצנים תל-אביבים.
והעם? עם ישראל ברגע של התעלות מודיע בענווה "נעשה ונשמע". קודם מתמלאים במשמעת קולקטיבית - ונבצע! ואחר כך נבדוק.
את ההתכנסות הענק וההיסטורית שבה העם ברבבותיו קיבל אז את התורה, נשחזר בחג השבועות הקרוב בבתי כנסת בכל העולם בקריאת עשרת הדברים.
זו גם הזדמנות מתאימה לעשות חשבון נפש לאומי על מידת הענווה שכמעט נעלמה מחיינו הפוליטיים - לפנות בקריאה לפוליטיקאים, לרוקן את מכלי האגו ולמלאם מחדש במידת הענווה.
מאחר שאי אפשר להביאם למעמד סיני של אז, שבו אפילו עוף לא צייץ, הייתי מביא אותם לכינוס שהתקיים בסוף השבוע בחברון - אירוע מכונן מבחינתי. בין הפיגומים של "בית השלום" שנקנה מהערבים, ישבו מאות ותיקי ההתיישבות וצעירים מגשימים, ושיחזרו את כניסת קבוצת הנשים ה"פמיניסטיות" מקריית ארבע לחברון, שלפני 40 שנה פרצו לבית הדסה וחידשו את הישוב היהודי בחברון שהוכחד בפרעות תרפ"ט.
הנאום המרגש היה של אחת מהנשים פורצות הדרך שעלתה מצרפת לאחר שחזרה בתשובה. "הופתעתי! בניגוד למקום שממנו באתי, האגו ו'אני' לא היה קיים פה. הענווה משכה אותי".
סיפרו על הרב לוינגר ז"ל, שעזב תפקיד ממומן כראש הרשות המקומית והקדיש עצמו ללא משכורת לסייע בפריצה ובהתבססות בחברון. הרב לוינגר לא היה נואם גדול וקולו לא צלול, אבל היה עניו מאוד וזה מה שמשך את המתיישבים סביבו.
הגיע הזמן גם לחשבון נפש בציונות הדתית מובילת ההתיישבות - משהו לא טוב עובר עליה.
לתוך הציונות הדתית - ליבו של המחנה הלאומי - גלשו רוחות זרות, גדודי יחצנים ואסטרטגיים השתלטו על השיח ועסוקים בהשמצות. כמעט שאין ויכוחים אידיאולוגים. תרבות "הפייק ניוז" ולשון הרע שוטפת, בעיקר בשל הפוליטיקאים "הנמרצים",ומרגילה את הציבור שמדובר בחלק אינטגרלי וכשר בכללי המשחק ואפילו ראוי.
אבל הוא לא ראוי.
בתולדות ההתנחלות, הביקורת הייתה ככלל עניינית ולא אישית. מורשתם של הרבנים קוק זצ"ל, האב והבן הרצי"ה, שהובילה את תנועת ההתנחלות, וכשהייתה ביקורת, היא דנה בנושא ובמעשה ולא במבצעי
***
תורת ישראל קובעת שהענווה היא הבסיס לקבלת התורה ולהתנהלות של העם בעתיד. בחג זה חג הענווה הגיע הזמן לשנות כיוון, לחזור לצניעות ולשיח ענייני ולא לאמץ רוחות שמקורם בתרבות המערב המקדשת את האני.
אנחנו ענווים בני ענווים ולכן זורקים את האגו מחיינו ושמים במרכז את העם, התורה וארץ ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו