גינות עדן של שוטים

"איזה אנשים אתם רוצים לראות ביישוב שלכם?" שאל אסי דיין בתפקיד מוטק'ה קופפר את הזוגות המבקשים להתקבל ליישוב שעתיד לעלות לקרקע בשומרון. "אנשים כמונו", ענו כולם. רק רחל האלמנה ענתה: "אנשים כמוכם". "מדורת השבט" של יוסף סידר מתרחשת בשנות השמונים. ועדות הקבלה ליישובים עוד פה.

אפשר לעקוב אחר פתיל ההיגיון שהוליד את ועדות הקבלה: היישובים קטנים, מאוימים, מרוחקים. מול החסרונות זוהר יתרון אחד: זהו מועדון שמסנן את חבריו. חמישים דקות מהעיר הגדולה, צרות עם הפלשתינים, כבישים צרים - הסוכרייה היא חממה סטרילית באמות מידה פרמצבטיות. 

כולנו רוצים לגור ליד אנשים כמונו. בתל אביב בלי חב"דניקים בכיכר העיר, בבני ברק בלי מזרחיים בישיבות ובסמינרים, בכרמיאל בלי ערבים בשכונה, ברמת השרון בלי דתיים לאומיים בבתי הספר, ב"שנקר" בלי סטודנטיות ימניות, ברוסיה הסובייטית בלי מתנגדי משטר. 

ועדות הקבלה הן השפיץ הגלוי של הטבע האנושי הזה. ביישובים הדתיים הן מלאך שומר סף. מבטיחות יישוב שיפצה על חוסר הביטחון שלך כהורה, גם חוסר הביטחון הדתי. הילד ייצא בסדר, הקהילה מגדלת אותו. מבטיחה אפס התנגשויות. לא יהיו פמיניסטיות בבית הכנסת, חילונים במכולת, רווקים מבוגרים בשכונת הקרוואנים. בעלי מבטא זר ישהו בתחומי הגדר במידה שתאפשר לעשות חסד, לא עשירית האחוז יותר. הוועדות מבטיחות רחוב נקי מחריגות, משגיאות, מתקלות. אין צואת כלבים על המדרכה, אין משוגעים שצועקים ברחוב, אין חולצות בטן. וזה מהפנט, מניסיון. זה מושך אנשים. וטוב שכך. ככה הציונות מתבססת והארץ מתפתחת. אבל זה גם מוליד תנועה רעה בנפש. 

בשבוע שעבר פרסמנו במוסף זה כתבה על גרוש דתי שהתקשה להתקבל לכמה יישובים דתיים בשל מצבו המשפחתי. אחרי הפרסום התברר שזה קורה כל השנים, כמעט בכל היישובים ההומוגניים. גרושים וגרושות כתבו לי סיפורים. העובדה שנשארו חלק מהשבט הדתי אחרי בעיטות כאלה היא פלא. המלאך שומר הסף הפך לסלקטור אכזר. 

ב־2009 התפרסם תחקיר ענק באותו נושא בביטאון המתנחלים "נקודה", עם עדויות גרושים וגרושות רבים מספור. מאחד היישובים שהוזכרו בתחקיר נמסר אז: "אנחנו משתדלים לעזור. לפעמים לעזור זה לקבל ליישוב, ולפעמים לעזור זה לכוון את המשפחה למקום שיותר מתאים להם. ברור שבאופן קלאסי כל יישוב מעוניין לקלוט פחות משפחות חד־הוריות". מיישוב אחר התקבלה התגובה המדהימה: "על פי מחקרים, כל חברה בריאה יכולה לקבל עד 17% חריגים, והיא עדיין תתקיים כחברה בריאה. ביישובנו עברנו את ה־17% וכרגע אנחנו לא מקבלים משפחות חד־הוריות".

 

איור: בת אל בן חורין

 

האם המודרים מכניסה למועדון מתבוננים ביישובים המטופחים כמו שילד מביט בחלון ראווה של חנות סגורה? המועדון הוא בגובה 700 מטר מעל פני הים, כך שאין מי שמסתכל מעבר לזגוגית. הם סתם נשארים בחוץ. ולא רק גרושים וגרושות עלולים לשרוט ציפורן בלוח. חוזרים בתשובה, אנשים שאין להם הורים עשירים (דמי החבר בכניסה לאגודה השיתופית בקניית בית הם בגובה עשרות אלפי שקלים), מי שלא עברו את המבחן הפסיכוטכני, נשים שלא הולכות בכיסוי ראש, סתם מוזרים או מי שסובלים מבעיות בריאות. 

בעקבות הכתבה מהשבוע שעבר קיבלתי עדות על אי קבלת סוכרתיים (סוג 1) ליישובים דתיים, בטענה שהמשפחה עלולה להפוך לנטל על הקהילה. מדובר בזוג יצרני, שניהם עובדים וגומלי חסד, אבל הלבלב של אחד מהם נדפק והוא צריך אינסולין. אז היישובים הפסידו. 

אחרת כתבה לי על ארבעה יישובים דתיים שלא קיבלו אותה ואת בעלה בשנים שהיו בלי ילדים, שנים של טיפולים מתישים, בטענה שהיישובים צעירים וקטנים מספרית, וזקוקים לילדים לאכלס את המעון והגנים. אם יש קרוואנים פנויים אז העדיפות היא למשפחות, והם - הם אינם משפחה. 

בני הזוג שנדחו אימצו מאז שני ילדים ומתגוררים בקהילה בעיר. בטור שפרסמה האישה בעיתון דתי תחת שם בדוי כתבה: "אני פונה לרכזי הקהילה ביישובים: מחקו את קריטריון הילודה מהזכאות למגורים ביישוב! אם מספר הילדים הוא תנאי, אתם מכתיבים את מצבו החברתי של זוג חשוך ילדים. מי שמכם? רכזות שאמרו לי שלא אתקבל פצעו את ליבי. לקהילה שלכן לא הייתן מקבלות את נחמה ליבוביץ' או הרבי מלובביץ'. כאב העקרות יכול לדהות עם השנים, הכאב על כך שהחליטו שאני לא שייכת - לא".

ועדות הקבלה עברו את הנקודה של צ'ופר חינני שמאזן את החסרונות ומוליך אנשים בדרך העולה לגבעה. הקמנו גן עדן. גן עדן של שוטים. הסלקציה היא סכנה. ההסתגרות (לא בכל המקומות) מצמיחה עובש. מעבר לעניין המוסרי, שישקלו לפחות את השיקול התועלתני: חברה כזו עלולה לכלות את עצמה. הקיבוצים נפלו מסיבות כלכליות, מפעל ההתיישבות עלול ליפול מסיבות חברתיות. "להתנחל בלבבות" בלי כוונות אמת זה כמו למרוח קצפת באוויר, בלי עוגה. 

א"ד גורדון כתב על התלישות מהאדמה, שהופכת אותנו לקהים ואדישים. אבל גם החיים הצמודים לאדמה יכולים להפוך אותנו קהים ואדישים. במוצאי השבת ניכנס לימי בין המצרים, ודיבורים על אהבת חינם יהיו כמו חול. קל לאהוב חינם מרחוק. קל גם לשנוא חינם מרחוק. החוכמה היא לאהוב (ולשנוא) את מי שאתה רואה בחדר המדרגות, יום־יום. 

 

כיכר ללא הפסקה

לפני כחודשיים ראיתי ציוץ של נערה אמריקנית שהעלתה צילום שלה מנשף סיום התיכון. היא חייכה למצלמה ושערה היפה גלש מעבר לכתפיה. המגיבים הטיחו בה קללות ואיומים. אלפי צייצנים כינו אותה גזענית ומתנשאת. הסיבה: היא נערה לבנה ועל שמלתה האדומה היו הדפסים מוזהבים בסגנון סיני. זה התפרש כזלזול על רקע גזעי, כהשפלה של התרבות הסינית. 

עדר נושאי לפידים נעדרי חשיבה עצמאית רצים מפה לשם ומשם לפה לפי הוראותיהם של מטומטמים אחרים, רק גבוהים מהם, שמצביעים מדי פעם על תנועה בשיחים ופוקדים "לשם!"

להמון המוסת צמא הגרדום לא באמת אכפת שהיא לבשה שמלה אדומה עם דרקוני זהב. גם לא באמת אכפת להם מה קורה במשבצת שטח בכיכר רבין בשעת ערב מוקדמת באירוע פרטי. תל אביב לא שייכת לרוקדים במעורב. במאזן הימים הכולל, לערב אחד בשנה מותר להניח לכיכר העיר להיות של הרוקדים בנפרד. אם זה מאיים על מישהו, הוא לא שונה מוועדות הקבלה ביישובים הדתיים: כמותם, הוא חסר ביטחון ומת מפחד שהשונה יחלוף ליד חלונו. 

 

רד אלינו אווירון

בקטנה: אוושה עד סערה זוטא (מכה קלה בכנף) בירושלים עקב הודעת חברת התעשיות הביטחוניות לוקהיד־מרטין, יצרנית מטוסי F-35, כי תממן הקמת גני ילדים בבירה. המוחים תוהים מה ליצרנית נשק ולילדי הגן, אלא שהחברה מפתחת טילים נגד טילים ומערכות הגנה. הפשע לא מוגר, תמימים מתוקים שלי. אנו חבים (גם) לפיתוחים שלהם את חיינו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו