כמה זה מכאן לכותל?

הם קנו שני תפוחים והניחו אותם על המסוע בלי שקית. שתי פחיות בירה, גבינה צהובה, לחמנייה. זרותם היתה רשומה בתסרוקת ובחגורה של אחד מהם שאמנם הושחלה באבזם, אבל עברה מעל הכפיס הדק שאמור להיכנס לחור. הגלובליזציה לא שיבשה את היכולת שלנו לזהות תיירים. מה הם עושים בסופרמרקט השכונתי? אולי עלו לשכונה מן העמק הירוק, שם טיילו במקלות הליכה מתקפלים. אולי מישהו המליץ להם על הפיצה הזולה. אולי טעו בתחנה.

חייכתי אליהם בחום של מארחת. שילמתי על הלחם הפרוס והחלב. כשיצאתי הם שאלו מה הכיוון לכותל. איפה הם ואיפה הכותל, עשיתי בדמיוני תנועה של הטחת יד במצח, זה לא שאנחנו קרובים, והם בטח לא התכוונו לכיוון התפילה כמו שנוהגים יהודים לברר בכל מקום בעולם. אני גרה בפינה הדרום־מערבית של ירושלים והכותל בצלע המזרחית של העיר. 25 דקות במכונית פרטית, שעה בתחבורה ציבורית. הם דיברו זה לזה בגרמנית קצוצה או דנית, ושאלו שוב מה הכיוון, ברגל. 

טוב, המרחק מהכניסה לסופר עד הכותל הוא שעה וחמישים דקות ברגל. אם הייתי שוכרת דירה שעתיים הליכה מהחומה הסינית, הייתי שואלת אנשים בסופר מה הכיוון, וצועדת לשם. שכחתי את ימיני? אני גרה פחות משעתיים הליכה מהר הבית. זה מוזר. אני יכולה ללכת ברגל אל העין הבוערת של העולם. המחשבה הזאת ריגשה אותי וכמעט שחיבקתי ברחוב שני גרמנים. 

 

חג שמח, גברת

שחר של עוד יום ירושלים עולה על העיר. מרחק הליכה מהמקום שאליו ייחלנו אלפיים שנות גרים ירושלמים שמבוססים בחיי שעה ולא תמיד זוכרים להודות על הטוב הזה, לגור בירושלים. יקר לגור כאן. 

אחד המחירים הוא סגירת הכבישים. אירועים היסטוריים דופקים לנו את היומיום מאז הלגיון הרומאי. ביקור סגן הנשיא פנס, מרתון ירושלים, הלוויית הרב אוירבך, ג'ירו ד'איטליה, הפגנות חרדים, גביע המדינה, ריקודגלים, ביקור טראמפ, הלוויית פרס, פורמולה 1, שבעים למדינה. בין האירועים ההיסטוריים לקופת חולים והדואר בשכונה אנחנו לא תמיד מרימים את הראש. אני גרה בציון, צריך לזכור כדי שהלשון לא תידבק. אני יכולה להגיע באוטובוס למקום שהוא טבורו של עולם, כשיקום בית מקדש אריח את הקטורת מהבית. בית המקדש ייצור עוד פקקים אבל דייה לצרה בשעתה. 

חמש דקות מעכשיו, לרגל יום השחרור, נשמע את הדוקטור ללשון חיים רמון ועוד מדושני־קרנות שיגידו שמזרח ירושלים היא נטל וחייבים הפרדה, אבל ששת הימים ושחרור העיר זה לא רק אבו דיס והשטחים. עזבו פוליטיקה. זה גם העיר העתיקה והיכולת שלנו ללכת לכותל. לשים ראש על האבנים שיש להן דופק. מזל טוב, ירושלים. חג שמח, גברת. וכדי לעצבן עוד כמה חמוצים: הלוואי שיסגרו לנו את הכבישים כי המשיח יעבור ברחובותייך. 

 

פגיעה לשם פגיעה

והארץ נשרפת. לא גניבות ציוד או איומים של עברייני פרוטקשן. החקלאים מרימים את הידיים החזקות שלהם, כמעט מיואשים. הטרור נוגח בציונות דרך היבולים. אני לא מדברת על העפיפונים בעוטף עזה אלא בכל הארץ. שפלה, גליל, ערבה, שומרון, נגב, בקעה. מתבנים עולים באש. עצים נעקרים. כרמים מנוסרים מבסיס הגזע. איש לא מרוויח מזה. אין על זה ויכוח. זה חלק מהמאבק על הארץ.

במשך חמש שנים בנו כאן נרטיב שהמתנחלים פוגעים בחקלאות הפלשתינית. טרור יהודי, או במיתוג החדש, "תג מחיר". מ־2003 עד 2008 בערך הוצפו מהדורות החדשות בתמונות עצי זית פצועים וערבייה מחבקת גזע. החומרים הגיעו אל המערכות מארגונים ספציפיים. המערכות בלעו את החומר בלי לירוק טיפה. 

 

איור: בת אל בן חורין

בחלק מהזמן הזה הייתי דוברת מועצת יש"ע, והטענות נבדקו על ידינו. היו מעט פשעים, ורוב הסיקור היה עלילת דם. יהודים ביהודה ובשומרון ניהלו חיי שגרה. לא הרעילו בארות, לא חטפו ילדים, לא פגעו בחקלאות השכנים. בחדשות נראו אחת ליומיים "ארגוני זכויות אדם" מלטפים פלשתיני שהמטע שלו הושחת. מי שהפעיל ספקות ראה שההשחתה המסתורית התרחשה תמיד אחרי המסיק, כשהיבול כבר נאסף. בתקופה שבה גוזמים ענפים ואוגרים אותם לחורף להסקה ביתית. שהענפים נגזמו באופן מדויק, במסורים, בשיטות הקלאסיות שגורמות לעץ להוציא תנובה טובה יותר בשנה שלאחר מכן. שהעצים לא נעקרו או נוסרו מהגזע. מי שרוצה לפגוע בנכסים כאלה יגיע לחלקות הקרובות ליישובים היהודיים - חלק ממטעי הפלשתינים נמצאים בתחומי ההתנחלויות, ופעם בשנה בעלי הקרקע נכנסים ליישוב כדי למסוק את תנובת עציהם.

אלא שהמטעים בתוך וסמוך ליישובים עמדו בשלמותם. הדיווחים על השחתות הגיעו מעומק השטח. נניח שמתנחלים משוגעים צעדו עשרות קילומטרים כדי לפגוע בעצים באישון לילה, הסתכנו בכניסה לאזורי A - רוב הסיכויים שיציתו את המטע ויברחו, או ישפכו חומצה אל השורש כדי לזרוע הרס, נכון? ואם כבר הגיעו עם מסורים וכלי עבודה (מוזר, כלים כאלה יוצרים רעש, וקשה לנוס איתם מהמקום), אז שיפגעו בעץ באופן בלתי הפיך, ולא יעבדו קשה כדי לגזום ענף ענף, באלכסון המדויק, הנכון לצמיחתם מחדש. 

המדינה, בצדק, היתה באטרף למצוא אשמים. מחלקה שלמה בשב"כ חיפשה את הפורעים. מארבים ליליים של צה"ל ומשטרת מחוז ש"י נפרשו לאתר משחיתים. מצלמות הועלו לאוויר במטוסים זעירים, טרום תקופת הרחפנים. חיילים סרקו לילה ויום. התוצאה, אחרי חמש שנות פעילות גלויה וחשאית: פעם אחת מצאו מסור שרשרת המופעל בבנזין ברכבו של איש השמאל יואל מהרשק, שהגיע כביכול לסייע לחקלאות הפלשתינית. בפעם אחרת נעצר יהודי תושב עלי כשהוא אכן מבצע השחתה מכוערת. היו כמה מעצרים אבל ככל הידוע לי הוגש כתב אישום אחד בלבד. 

אפשר היה למצוא עקבות באדמה. לאתר ערימות עצי זית מנוסרים בחצר בית בהתנחלות. לתפוס מישהו על חם. זה לא קרה. ואז הגיע ג'וקר: רכז הביטחון של יצהר תיעד פלשתינים שגוזמים במו מסוריהם את עציהם, מעמיסים את הגדמים על עגלה, ונעלמים. תושבי הכפר טענו לעין המצלמות שהמתנחלים כרתו את מטה לחמם. הקלטת של הרבש"ץ נמסרה מהידיים שלי לערוצי הטלוויזיה הישראלית. שניים התעלמו. השלישי שידר אותה בתוך מיסגור "המתנחלים טוענים" וחזר אל הערבייה הבוכייה במטע אחר. עקירת עצי זית פלשתיניים על ידי מתנחלים היא כבר נרטיב עולמי. 

השבוע נעקרו עשרות עצי אקליפטוס בגליל בעזרת כלים כבדים. איש לא לקח את הגדמים. השחתה לשם השחתה. הטרור החקלאי, הפעם כנגד החקלאות הציונית, לא מעניין את העולם. וכמו במשפט שלמה, ברור שמי שפוגע כך בתוצרת האדמה לא באמת אוהב אותה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו