על פי רוב

הגזענות וההפחדה של קמפיין "בקרוב נהיה הרוב" מכוערות יותר מכל טקסט של לה פמיליה • מרוב סמארטפונים לא רואים את הילדים • ורוב האלימות באום אל־חיראן היתה נגד השוטרים - לא מצידם

1 "בקרוב נהיה הרוב" נמתח השבוע בשילוט שמומן בכיסים רחבים, כדי להזהיר מפני רוב ערבי שיבלע אותנו אם לא נימלט מהמולדת. המוסיקה של שלטי ההפחדה האלה מכוערת מכל טקסט של לה פמיליה: לדבר על תהליך שלום תוך יריקה בפרצופם של הסטודנט הערבי מלוד ורופאת השיניים הערבייה מיפו. צריך להיות גזען מספיק דוחה כדי לדרוש גירוש של חצי מיליון יהודים מבתיהם רק כדי שלא יישב שר ערבי בממשלה. 

אגב, הם לא יהיו רוב. השד הדמוגרפי נוגס לנו בראש כבר חצי יובל ברציפות, בזמן שהטבלאות הסטטיסטיות הן אקווריום של שעמום. אפשר להירגע. יש עלייה יהודית, ותהיה עלייה, הילודה היהודית והערבית צועדות לעבר אופק משותף של 3 נקודה משהו ילדים לאישה, תחזירו את השד לבקבוק. בפעם האחרונה שתחרות הראשים ערבים־יהודים הכתיבה את הצעדים שלנו, ראינו מזה רק רע: בשם הדמוגרפיה ניקינו את הפינה הדרום־מערבית שלנו מיהודים והקמנו שם מדינת טרור. מאז שנטשנו את גוש קטיף נהרגו לנו, בממוצע שנתי, פי שניים יותר חיילים ואזרחים (נתונים שאסף אביחי שורשן). עקרנו את החיים והמתים בשביל אשליה דמוגרפית אופטית: מספר הערבים סביבנו לא השתנה. 

בקרוב נהיה הרוב היא טכניקה נפוצה גם כלפי אוכלוסיות אחרות. שוב ושוב המציאות לא משתפת פעולה. עשורים שלמים טובע מר ישראלי בחרדות מפני רוב חרדי: בכל 1 בספטמבר, כמו הנחליאלי, מבשרות כותרות העיתונים על רוב חרדי בקרב תלמידי כיתות א'. מה שקורה ב־12 החודשים הבאים הוא עלייה לארץ (של לא־חרדים), יציאה מהמגזר החרדי החוצה (זה לא קורה בכיתות א'), והאטה בילודה החרדית (בגלל קצבאות, עלייה בתעסוקת נשים ותהליכים אחרים) - באופן מדהים ובניגוד לתחזיות החרדות, שיעור החרדים מקרב כלל האוכלוסייה לא משתנה. גם הימנים בטוחים שבקרוב הם יהיו הרוב, והשמאלנים חושבים שהרוב תכף בכיס שלהם, אבל מקום המדינה ועד היום המחט בין ימין לשמאל זזה בתנועות נמלה. החלוקה הקלאסית עוברת רק שינויים זערוריים. נמשיך להתקוטט. לא תהיה הכרעה דמוגרפית של אף אחד. בקרוב אף אחד לא יהיה רוב. וכמו כן, בקרוב יהיה טוב. 

 

2 השנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד הציג השבוע נתונים שלפיהם 34% מהילדים בישראל מוגדרים עניים ול־83% מהילדים בישראל יש סמארטפון. זאת אומרת שלפחות מחצית מהילדים שהולכים לישון רעבים, נרדמים עם בטרייה מלאה. 

בימים אלו אני ניגפת במלחמה ביתית מול בן ה־11 שלי, שרוצה נייד כמו שיש לחלק מחבריו. ביישובים דתיים כמו זה שגרנו בו עד הקיץ, ילדים מתחת לכיתה ט' לא מחזיקים בניידים. בעיר זה חלק מהציוד לכיתה א'. הבן שלי כנראה מנצח. הוא יקבל טלפון חכם בצירוף שבועות, אזהרות ודרישות להניח אותו בצד כשנמצאים עם אנשים נושמים אחרים. האם אני מיישמת את זה בעצמי?

באסיפת ההורים הראשונה בגן, ההורים התבקשו להתיישב על הכיסא שעליו הונחה תמונת הילד שלהם. אלא שהתמונה היתה חתוכה: על כל אחד מהכיסאות הקטנים היתה רצועה צרה ובה זוג עיניים בלבד. בצידה ההפוך היה כתוב השם. כמה מביך היה לגלות שרובנו מתקשים לזהות את עיני ילדינו. אני התיישבתי על העיניים של אוריה. 

האם אנחנו מגדלים ילדים עניים בהורים? כמה מזה קשור לסמארטפונים? שוב ושוב אני נשבעת שלא להרים את האייפון בין ארבע לשמונה, לא להגיב בקבוצות, לא לקרוא הודעות. ובכל פעם נכשלת. זה צריך להיות לנגד עינינו ועל מזוזות ביתנו: פחות אצבע ואגודל על המסך, יותר אישון לאישון. 

 

3 חשיפת שיחות נתניהו־מוזס היא התפר האחרון בתכריכים של אמון הציבור בעיתונות. לאדם אחד, עשיר ומקושר, היה כוח חריג בידיים: מה שיצא בבית הדפוס שלו קבע את סדר היום של מדינה שלמה, ונבחרי הציבור היו קשורים באזיקים למדפסות הענק שלו.  

אני מכירה את הצד האפל של הרשימות השחורות בבית "ידיעות אחרונות". אני יודעת את התאריך שבו נכנסתי לרשימות האלה, ואת הסיבה. זכיתי גם לטעום מהתוצאות המרות של להיות מועמדת לתלייה בבית מוזס: זכיתי שישפכו שם את דמי ויפגעו במשפחתי בלי שניתנה לי הזכות להגיב. עוד אכתוב על כך.

נתניהו, ראש וראשון לרשימה השחורה, הוכה ב"ידיעות" ללא רחם. אבל מי שהפסידו הם אזרחי ישראל. נבחרי הציבור שלהם, מאימה או מחדווה, היו עסוקים בריצוי ארנון מוזס, המידע שקיבלו היה אפוי לפי האינטרסים הכלכליים שלו, וסדר היום שלהם היה תיאטרון בובות בהפקתו. 

 

4 כבר ראינו פינוי של יהודים מבתיהם. בחבל ימית ובגוש קטיף ההתנגדות כללה התבצרות בבתים, סירוב לפינוי, ואלמנטים קשים כמו דמעות, נישוק המזוזה, חיבוק חיילים וצעקה כלפי השמיים: "למה". מה שקרה באום אל־חיראן היה אש חיה, יידוי סלעים, ולבסוף פיגוע דריסה ורצח שוטר. 

גם בכירת הפינויים הקשים, עמונה 2006, לא קרובה לאום אל־חיראן. הייתי בעמונה. ראיתי את המפגינים שישבו בתוך הבתים ובשורות צפופות מסביב להם, התכוננו לפינוי בנוסח "שק תפוחי אדמה", וחלקם אזקו את עצמם אלו לאלו כדי שיהיה קשה לפנותם (וכשהוכו באלות הפוכות לא יכלו להגן על ראשיהם החשופים). ראיתי את דהירת הפרשים. את הילדים המפרכסים על אלונקות, שוכבים באוהל מרפאה מאולתר, דם זולג מראשיהם המפוצחים. את בני ה־15 מתחננים על הרצפה. את מי שניסה להתרחק מהמקום על רגליו, להתפנות בעצמו, לצאת ממוקד הדם, והוכה שוב ושוב. 200 נערים ונערות פונו לבתי החולים, חלקם מחוסרי הכרה, אחרי שהשוטרים כולם - כאילו קיבלו פקודה - היכו בצעירים באלות הפוכות וריסקו צלעות, גולגולות, חוליות צוואריות.  

מדינת ישראל שילמה מיליוני שקלים מכספי משלם המסים כפיצוי למפגיני עמונה שנשארו נכים בעקבות האלימות המשטרתית. 400 אלף שקלים שולמו, למשל, ליחיעם אייל שנפצע אנושות. היו מעט מצלמות, טרום הסמארטפון, ובכל זאת 150 תיקים נפתחו במח"ש עם תיעוד של אלימות קשה. חלק גדול מהתיקים נסגרו בשל "עבריין בלתי ידוע", כי השוטרים הקפידו להסיר את תגי הזיהוי. לא להתבלבל. ב־2006 המשטרה היתה הפוגעת. ב־2017 היא היתה הנפגעת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו