אין שום דבר נוח בכתיבה על המאזן הדמוגרפי בגליל. אפילו האנשים המחויבים ביותר לרעיון הציוני כבר לא מדברים על "ייהוד הגליל", אלא על "השגת איזון". במסכת בבא מציעא קובעת המשנה כי מי שמצא פיסת בשר בגליל יכול לאכלה, מתוך הנחה שבוודאי כשרה היא: הרי איזה לא־יהודי יכול כבר להימצא בגליל? מי יכול להעלות בדעתו פסיקה כזאת היום. המרחב הגלילי - זה של רבי יהודה הנשיא מתקופת המשנה, ורבי יוסף קארו מימי הביניים, ואריאל שרון עם תוכנית המצפים - דובר ערבית. היהודים הם מיעוט.
אז מה, ישאלו אנשי המחר, אז תהא משבצת־ארץ גדולה שבה אין יהודים, אז מה. ב־2014 כבר אי אפשר לדבר במושגים של תוכנית המצפים של שנות השבעים. אז ביקשו להציב נקודות יישוב יהודיות כחיץ, כדי למנוע אוטונומיה לאומית־לאומנית. היום אסור. הקושי שלנו להתנסח, בהתאם לכללי התקינות הפוליטית, הוא שמשתיק את החלק המבקש להחיל ריבונות. ריבונות של מדינה יהודית. ריבונות של מדינה דמוקרטית. ושניהם לא מתקיימים בכיסים מסוימים בחבל הארץ היפהפה והירוק הזה. מאכיפה סלקטיבית של המשטרה כדי לשמור על "השקט", ועד חיבור לגורמי טרור.
במחוז הצפון של משרד הפנים חמש נפות: רמת הגולן, בית שאן ועמקים, גליל תחתון, צפת ועכו. בכל מרחבי המחוז, בין הגבול הסורי לים, יש 43.4% יהודים. בניכוי בית שאן והגולן, היהודים הם מיעוט של 34%. אנחנו מדברים על תא שטח עצום, עפולה וצפונה. היעדר האיזון הדמוגרפי מוליד נדנדה לא מאוזנת גם בתחומים נוספים דוגמת כלכלה ותעשייה, מיסוי, חוק, זיהוי עם הדגל. כשבמרבית הכפרים הערביים בגליל אין שילוט ואין שמות לרחובות, התנועה האיסלאמית הקיצונית משתחלת אל הוואקום.
אי ושמו כרמיאל
האם החזון הציוני נגמר במקום שבו מסתיים כביש 6? "המציאות כאן הולכת ומסתבכת", אומר אופיר שיק ממיזם "לב בגליל", פרויקט חדש שפועל מטעם הרשות לפיתוח הגליל ומשרדי ממשלה, "הפיתוח שהמדינה משקיעה היום בגליל הוא סטנדרטי, בעוד צריך להבין שיש כאן משימה לאומית".
הוא אב לארבעה, בוגר יחידה מובחרת, בעל תארים אקדמיים בחינוך ובמדע המדינה, גדל בהתנחלות, נשאב אל הגליל כמו אל קסם. היום הוא גר בקיבוץ בית רימון. שיק, שהקים לפני ארבע שנים את המכינה הקדם־צבאית החילונית בנצרת עילית, הוא הפלסטר בין כל הרשויות המוניציפליות, לשכות השרים הרלוונטיים, עמותות וארגונים שקשורים למחוז הצפון. המשימה שלו היא לא להיות יזם, אלא אנזים.
יצאתי איתו ליום סיור ארוך. 67 שנים אחרי דחיית תוכנית החלוקה, נראה שהיא שוב כאן. מרכז הגליל נשמט מהידיים. בין ענני האבק של המחצבות הפיראטיות, גם הציונות עלתה באוויר. היעדרה של ממלכה חזקה, האוכפת חוקי תכנון ובנייה למשל, מעצים את הקבוצה הלאומית שיש לה פוטנציאל גבוה להיות לא מזוהה עם המדינה, ובחלק מהמקרים עוינת את המדינה בגלוי.
גיזרת השבר של אוקטובר 2000 עוד מוזכרת בין המשפטים, כשוורידי התנועה נחסמו ונגמ"שים נסעו דרך ההרים להוביל לחם וחלב ליישובים הנצורים. מאז צריך לתווך את השפה. כשאנחנו במרכז כבר הספקנו לשכוח, בגליל האמון עדיין לא התאחה. בסך הכל יש שקט ביטחוני, אך מקורות המתח עדיין קיימים. גם הפערים הכלכליים אינם תורמים. מדברים על רמת השכלה גבוהה יחסית בקרב האוכלוסייה הערבית, שאינה מנוצלת. מקרב הערבים הלומדים מדעים והנדסה, רק 20% יעבדו במקצוע שרכשו. בכל שנה יותר מ־500 ערבים מסיימים תואר ראשון במקצועות המכשירים להיי־טק, אך רובם המכריע לא נקלטים במקצוע. פוטנציאל רמוס, תסכול קשה.
אנחנו בכרמיאל. אחת משלוש הערים המתוכננות בישראל. אחרי ערד, לפני מודיעין. מגמה חדשה: כ־10% מהתושבים בבירת הגליל הם ערבים משפרי דיור. רובם ככולם מהמעמד הגבוה. רופאים, עורכי דין, רואי חשבון. כרמיאל רק מרוויחה מהתוספת האיכותית הזאת.
לצד אלו, סובלים בעיר המחולות מפשיעה המגיעה מהכפרים הסמוכים. מפריצות לבתים. מהטרדות מיניות. ממכוניות עם מוסיקה רועשת. השיטור העירוני נתקל בצעירים מקיימים יחסים באתר ההנצחה לחללי צה"ל. כרמיאל היא אי. סביבה ראמה, סאג'ור, נאחף, דיר אל־אסד, בענה, מג'ד אל־כרום, כאבול, סחנין, עראבה ודיר־חנא. היחס בבקעת בית־הכרם הוא 80-20, לרעת היהודים.
גם מאבקן של כמה משפחות בדואיות היושבות בתוך שטח השיפוט של העיר באופן לא חוקי, תחת צו פינוי של בית משפט, מאיים כטנק דלק מעל גפרור. חברי כנסת ערבים, שמגיעים להפגנות נגד "ההתעמרות" בבדואים, מושכים את העגלה בכוח רב למדרון הסכסוך הלאומי.
עדי אלדר הוא ראש העיר כבר חצי יובל. "אני לא מבקש לייהד את הערבים. אני לא נגד ערבים, אני בעד יהודים. לא תתפסי אותי אומר שאני רוצה לראות סביבי פחות ערבים, אלא שאני רוצה לראות יותר יהודים. התפיסה הציונית שלי אומרת שגבולות של מדינה נקבעים לא על בסיס הגדֵרוֹת שלה, אלא לפי האוכלוסייה שלה. אזור שאין בו יהודים, בעתיד נאבד אותו. היו דוגמאות בעולם למיעוטים שהיוו רוב בחבל ארץ, וביקשו אוטונומיה. זה יקרה גם כאן.
"אני שמח על שותפויות עם הרשויות הערביות שסביבי, אבל יש כל מיני מגמות ברחוב הערבי. ה'נכבה', למשל, הוא מושג חדש. לא שמענו עליו 50-40 שנה, ופתאום מציינים את היום הזה ומניפים דגלי אש"ף. חברי הכנסת הערבים משמרים תודעה לאומית, מטפחים מאגר כיסופים שעוד יקרה פה משהו, שעוד תהיה כאן ישות ריבונית על בסיס מסמכי החזון של אש"ף. צריך לחזור לטרמינולוגיה של שנות השבעים: להביא לפה יותר יהודים, ליצור מסה קריטית של הגירה יהודית, לחצוץ בין הגושים הערביים, לעצור את מגמת העזיבה של יהודים".
בחדר הישיבות המרשים של העירייה תלויה "מפת הנפילות" של מלחמת לבנון השנייה. כוכבית צהובה היא 50 נפילות ויותר, כתומה היא 100 נפילות ויותר, אדומה - 200 נפילות ויותר. המפה שותתת אדום. מעלות, צפת, עכו, קריות, חיפה.
אדום כהה. כרמיאל כתומה. "העורף הוא החזית" מתנוססת סיסמה תמוהה מעל המפה.
"פה ייבחן העם בישראל"
כשאנחנו חוזרים למכונית אני נאנחת. הרי אין מלחמה: מדובר באזרחי ישראל לגיטימיים. למה כל כך קשה למצוא את הניסוח. במגרש אחר שאני מכירה היטב, יהודה ושומרון, המחנות ידועים וברורים. "נמצא את עצמנו בסיפור דומה ליו"ש בעוד עשר שנים", אומר שיק כשהוא מתניע, "לא תוכלי להדביק לי את נזיפת השמאל למתנחלים 'לכו לגליל ולנגב'. יש לי הוראות קבע לתמיכה בהתנחלויות. לא עזבתי את ההתנחלויות מתוך ייאוש. אבל חכם רואה את הנולד. פה ייבחן העם בישראל. אם לא נתעורר, בעוד עשרים שנה מדינת ישראל תהיה גוש דן, עם שוליים של עשרים קילומטר צפונה ועשרים קילומטר דרומה".
"הנה, אפילו אני ואת לא מסוגלים לדבר על יהודית ודמוקרטית בלי להתגרד מחוסר נוחות. יש טשטוש של סימני הקריאה בזכות סימני השאלה של הפוסט־מודרניזם. אנחנו חייבים לשבת כחברה ולראות איפה המדינה ואיפה החזון". גלילאו גליליי של החזון.
הוא מדבר איתי על אור תרבותי גדול ששכחנו בין כביש 77 לכביש הצפון: המתינות היהודית הגלילית. רעיונות מעניינים. איך דווקא כאן צמחו "גדול המעשה מהתלמוד", "מי שרוח חברו נוחה הימנו, נוח המקום הימנו". אחר כך נוחת בחזרה עם קידום פרויקטים אופרטיביים: רפורמה בתוכנית המתאר הארצית תמ"א 35 בגליל, הכוונת עלייה של קהילות מחו"ל לגליל, עידוד העתקת מפעלי היי־טק צפונה, שדרוג מערך התחבורה הציבורית, הקמת מכינה קדם־צבאית באוריינטציה תעשייתית, ביסוס מרכז פקיעין, שילוט ברשויות הערביות. הכל יד ביד עם המדינה: משרדי רה"מ, נגב־גליל, פנים, כלכלה, שיכון, חינוך, רווחה, הסוכנות היהודית, קק"ל.
מצב התעסוקה בגליל בכי רע. צעירים עוזבים למרכז בחיפוש אחר פרנסה. חסרים מקומות עבודה איכותיים. רבים עובדים בתעסוקת־חסר, שלא הולמת את כישוריהם. שיעור האבטלה בגליל גבוה יותר מהממוצע הארצי: 9.2% לעומת 6.9% בכלל המדינה.
כך עושים התיישבות
הכל רע? אין מנועי צמיחה? אין השקעה ממשלתית? האמת היא שהכוחות הטובים ביותר עולים עצמאית מבין האלונים והחורש הים־תיכוני. מיזם "אוצרות הגליל" של הפילנתרופית רעיה שטראוס הוא דוגמה יפהפייה. מסלול ההמראה שאותו מטפחת שטראוס (אחותו של התעשיין מיקי שטראוס) עשוי מצימרים וממסעדות. היא לא מחכה למדינת ישראל, אלא לשה את תנאי הפתיחה הטובים ממילא של הגליל המערבי לכדי מעצמת תיירות: ההנחה היא שתיירות מעודדת הגירה מניבה מקומות תעסוקה, משקמת דימוי. 400 בעלי עסקים בתחום התיירות נמצאים באפליקציה הידידותית של אוצרות הגליל, והם גם מקבלים משטראוס עזרה שיווקית רבת ערך.
אחת מהן היא יונת מזן ממחלבת "אלטו" בקיבוץ שמרת, שהאכילה אותי בגבינות עיזים מצוינות, השקתה אותי ב"עזפרסו" - הפוך על בסיס חלב עיזים - ודיברה ברצינות תהומית על ההבדל הדיסציפלינארי בין נוקדים לגבנים. את זה יש רק בגליל.
עוד דוגמה להנעת הגליל מלמטה למעלה היא עמותת "אופקים לעתיד". אנחנו מגיעים למרר, לקבל זריקת ציונות מהאחים הדרוזים. בבית אופקים לעתיד מחכים לי עשרים בני נוער ששותפים בפעילות, מנומסים להחריד. הם חלק מרשת חדשה של קהילות משימתיות, רשת אופטימית מאוד, שפועלת בשמונה כפרים דרוזיים.
"חשוב לנו לשמר את הקשר בין העדה הדרוזית לחברה הישראלית ולמדינת ישראל", אומר עלי עראידה (39), ממקימי העמותה, שפשט לא מזמן את מדי שירות הקבע שלו כלוחם. "אחרי 14 שנות שירות, יצאתי החוצה וראיתי שיש עוד אלף אתגרים, כמו משבר הזהות ומשבר המנהיגות". חלק מהפעילות דומה לתנועת נוער, בהפרדה מגדרית על פי המסורת. יש גם קבוצות של "אחריי" (הכנה לצבא). מרכזי למידה. הצעירים שיושבים איתי סביב שולחן ארוך הם חניכי חוג מנהיגות. תוכניות להעצמה נשית. בכמה כפרים דרוזיים אפשר למצוא גינות אקולוגיות עם בקבוקים ממוחזרים.
החניכים של עראידה מראים לי עלון לתיירים, שבו מסלול תיור במרר שבנו בעצמם. "אנחנו לא רוצים בכיינות, לא רוצים 'מגיע לי', רוצים להיות קבוצה חזקה, משפיעה, ציונית", הם אומרים, "אנחנו ננקה את הרחובות שלנו. לא נחכה שמישהו אחר יעשה את זה".
הדיבורים הגבוהים על מאזן דמוגרפי מתיישבים על המפה בארוחת צהריים. קבוצה מרגשת של צעירים אידיאולוגיים אמורים לעלות לקרקע ברכס הר תורען, להקמת יישוב חדש ששמו שיבולת - כפר שילוב קהילתי, שבו יחיו אנשים בעלי צרכים מיוחדים בתוך קהילה נורמטיבית וכחלק בלתי נפרד ממנה. הרעיון תואם את החלטת הממשלה 5007 ליצירת רצף התיישבותי בין היישובים בית רימון ומצפה נטופה. אם יעברו את מכשלות הירוקים ודמויי־הירוקים, הם יעלו אל ההר בקיץ הבא. ככה עושים התיישבות.
לנצח בניגוד לחוקי הטבע
כשמגיעים לנצרת שב וצונח מד האופטימיות. נצרת עילית - בניגוד לעיר הערבית הסמוכה נצרת, ש־%70 מתושביה מוסלמים - היא עיר יהודית. לפי ההגדרה לפחות. בעשור האחרון עזבו את נצרת עילית חמישית מתושביה היהודים, והדיירים החדשים הם ערבים. התוספת מערערת את העירייה. דגל ישראל עצום בגודלו, הגדול ביותר שראיתי, מתנופף בירידה משכונת הר יונה.
פרקי ידיו של אלכס גדלקין, ראש העיר, כבר הלבינו מנקישה על דלתות. הוא מבקש תוכנית ממשלתית אסטרטגית לעיר. טיפול נקודתי, כמו שנעשה בעכו. הנתונים מדברים על "עיר בדעיכה לקראת משבר". רק אחד מכל עשרה בוגרי תיכון חוזר לגור בנצרת עילית. שיעור האוכלוסייה המבוגרת הוא מהגבוהים בארץ (18%). כמחצית (48%) מהתושבים הם עולים. שיעור האימהות החד־הוריות עצום - 10%. מחלקת הרווחה העירונית זקוקה להנשמה מפה לפה. "חברי הממשלה מגיעים לוועידת הגליל פעם בשנה. יש מחיאות כפיים וכיבוד עשיר, ובזה זה נגמר".
"החזון של בן־גוריון על עיר עברית קולטת עלייה הופך לעיר מעורבת", אומר גדלקין בייאוש, "אנחנו חיים במרקם משותף ואי אפשר להאשים אותנו בגזענות, אבל היומיום כמיעוט יהודי במרחב הזה הוא לא פשוט. 70% ממקרי העבריינות הם מצד בני מיעוטים. כשיש הפגנות בכפר כנא, העיר חסומה. איכות החיים כאן כוללת יריות של חתונות, מואזין בחמש בבוקר, מוסיקה ביום השואה וביום הזיכרון.
"יש לנו כפר ערבי, אל־מאהר, בתוך שטח השיפוט של העיר, שמפריד בין שתי שכונות. שכונת גבעת ברק, שנבנתה לאנשי קבע, היא היום שכונה ש־80% מדייריה הם ערבים. בני המיעוטים מעמיסים עוד משקל על תשתיות החינוך והרווחה. מבוגרים מעבירים את הכתובת לכאן, וכשהם עוברים לבית אבות אני מחויב לממן להם רבע מהעלות.
"אני יודע שזה נשמע לא טוב בתל־אביבית. אבל בתל־אביב אין התערות בין האוכלוסיות כמו שיש פה, ולא מתמודדים עם האתגרים שנוצרים. כל ערבי שמצטרף לעיר הוא במקום יהודי. אנחנו מכירים את נתוני השב"כ והמשטרה. יש מעורבות בפח"ע. יש תאים רדומים. הגחמות הלאומיות מגיעות כשהמדינה לא נמצאת בעומק.
"השאלה היא אם להיות או לא להיות. אפשר להרים ידיים. אפשר להכריז שישראל נגמרת בגדרה. אפשר להחליט שוויתרנו על הגליל. אני מאוד מקווה שלא. אני מאמין שזה כמו מכבי: בניגוד לחוקי הטבע - בסוף ינצחו פה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו