ביום ששי, ה- 28 בפברואר, התחולל בוושינגטון מפץ גדול שזעזע - באיבחה אחת- את היסודות, שעליהן עוצב וגובש הסדר העולמי מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו אלה. תמציתו של סדר זה הייתה מעוגנת בהכרה, ש"מעצמות המערב" ובראשן ארה"ב, מחויבות עתה, בעקבות קריאת התיגר מצדה של גרמניה הנאצית ושותפותיה באירופה ובאסיה על הדמוקרטיות המערביות הרופסות (שגררה את המערכת הבינלאומית כולה למלחמת עולם רווייה בהרס, חורבן ודם), להקים עולם חדש ויציב הרבה יותר מקודמו, שרוסק ונכתש בידי קלגסיו הרצחניים של היטלר.
עימות חריף בין טראמפ לז'לינסקי בבית הלבן
הוויה גלובלית חדשה זו התבססה על עקרון "הביטחון הקיבוצי", שלפיו אירופה המשוחררת תזכה למטריית הגנה צבאית וכלכלית אמינה מצדה של ארה"ב, באמצעות מארג של בריתות והסכמים (כגון ברית נאט"ו ו"תכנית מרשל"), שנועדו להרתיע כל תוקפן פוטנציאלי (ובראש ובראשונה את ברה"מ, שעד מהרה הפכה משותפה ליריבה מרה). בה בשעה, תניח ארה"ב את התשתית לשיקומה הכלכלי והמדיני של היבשת בהתאם לאשיות וערכי היסוד של הדמוקרטיה המערבית.
בחזית המלחמה באוקראינה באה תפיסה זו לידי ביטוי צלול ומזוקק - בעקבות המתקפה הרוסית הכוללת כנגד המשטר בקייב, שהחלה לפני 3 שנים (ושקדם לה תהליך סיפוח זוחל ומדורג של חצי האי קרים ושל שטחים במזרחה של אוקראינה). למרות שאוקראינה איננה חברה בנאט"ו, נחלץ ממשל הנשיא ביידן באופן מיידי לעזרתה, והושיט לה סיוע צבאי בהיקפים שהלכו וגדלו. בסיוען של חברות נאט"ו, הצליחה אוקראינה להחזיק מעמד במאבק על עצמאותה כנגד הדוב הרוסי הדורסני ובעל המשאבים העדיפים.
מדיניות בלימת האיום הגיעה לסיומה במופע מביש
ואולם מדיניות זו של בלימת האיום הרוסי על עצם קיומו של מושג הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של מדינות אירופה המזוהות עם המערב, הגיעה לסוף דרכה במהלך הפסגה האומללה והמביכה, שהתקיימה בין הנשיא טראמפ למנהיג אוקראינה זלנסקי ביומו האחרון של חודש פברואר.
למרות שתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ כנשיא הייתה שזורה באמירות ופעולות, ששיקפו את הסתייגותו העמוקה מעצם תפיסת "הביטחון הקיבוצי" ומהמשך השתלבותה ותמיכתה במסגרות בינלאומיות דוגמת ארגון האו"ם וברית נאט"ו, קשה היה לראות בהן סימנים מעידים מובהקים לאיומו הנוכחי הבוטה להפקיר את אוקראינה לגורלה (אלא אם כן תסכים לחזור לקנוסה ולחתום על הסכם שכולו ויתורים למוסקבה, וזאת תוך העברה לארה"ב של מחצית מהכנסותיה השנתיות על הפקת מחצביה ללא נכונות אמריקנית להעניק לה ערבויות מוצקות להמשך שרידותה כאומה, ולו גם ללא חבלי הארץ שננגסו ממנה בכוח הזרוע).
הסתערות פומבית וחריפה זו מצד הנשיא וסגנו ואנס על מי שנחשב עד לא מכבר כבן ברית אמיץ ונחוש, שהעלתה מתהום הנשייה את איומיו החריפים והבוטים של נשיא צרפת, שארל דה גול, על שר החוץ אבא אבן ועל השגריר הישראלי בפריז, ואלטר איתן, ערב מלחמת ששת הימים, שדרש בתוקף מישראל שלא תצא למלחמת מגן כנגד ריכוז הכוחות המצריים המתגבר והמאיים בסיני - דרישה שלוותה באמברגו צבאי גורף על אספקת נשק צרפתי לישראל - מחייבת, אפוא, הסבר, אם לא אשכול של הסברים.
שכן, מה שנראה כסתימת הגולל על עצם היסודות וקווי המתאר של הסדר העולמי הדמוקרטי הקיים, מצריך התייחסות בזיקה לשורשיו ומקורותיו.
הניתוק מאוקראינה – שילוב של גורמים אישיים וגורמים אסטרטגיים - דוקטרינריים
בחינה ראשונית של קו פרשת מים זה יוצרת את הרושם שהכרזת ההתנתקות החד- צדדית של טראמפ מאוקראינה (ובמידה לא מבוטלת גם מאירופה כגוש) מעוגנת במסכת שלמה של גורמים, אישיים ואסטרטגיים - דוקטרינריים, השלובים ושזורים זה בזה באופן סימביוטי ממש.
הראשון ויתכן שהמרכזי מביניהם הוא הטינה העמוקה, שרוחש טראמפ לזלנסקי, שמקורה בנסיונו, בספטמבר 2019, לאלץ את הנשיא האוקראיני להעביר לו חומר מרשיע (או, לחילופין, לפתוח בחקירה), שיפליל את האנטר ביידן, בנו של ג’ו ביידן, שהיה באותה עת שותף בחברת האנרגיה האוקראינית "בוריסמה".
הנשיא טראמפ, שזיהה בביידן את המועמד הדמוקרטי הפוטנציאלי המסוכן ביותר מבחינתו ערב פתיחת המרוץ לבית הלבן של שנת 2020 (שבו אכן זכה ביידן בניצחון), התנה- בשיחה טלפונית שקיים עם זלנסקי ב-19 בספטמבר 2019- את אספקתה בפועל של חבילת סיוע ביטחוני לקייב שכבר הובטחה לה, בביצוע מהלכים, שיובילו להשחרת דמותו של הבן האנטר (האנטר לא נמנה על צדיקי הדור, אולם מעולם לא הוכח שהתנהל בצורה מושחתת בחברת "בוריסמה"). סירובו של זלנסקי להיכנע ללחציו של טראמפ, והדלפתו של תמליל השיחה ביניהם לתקשורת האמריקנית, הכעיסו והביכו את הנשיא, ולא זו בלבד אלא שהפרשה סיבכה אותו בחקירה פדרלית ותרמה למשפט ההדחה שלו.
למשקעים עמוקים אלה של עוינות תרמה גם מערכת היחסים החמה והתומכת, שהתפתחה בין "כל אנשי ביידן" לבין זלנסקי. נשיא אוקראינה הרבה, אמנם, להתלונן על אופיו ומגבלותיו של הסיוע הצבאי, שהושיט ביידן לאוקראינה, אך אין ספק שהיחסים בכללותם היו מבוססים על "תנאים של חיבה", אהדה ותמיכה מצדה של וושינגטון כלפי אוקראינה, הנלחמת בעוז על חרותה ועצמאותה. לעומת זאת, בעיניו של טראמפ, ידידות זו, והסיוע הצבאי הנרחב, שהועבר לאוקראינה מאז החלה הפלישה הרוסית, נתפסו בעיניו כביטוי למדיניותו הכושלת של ביידן (והוא אכן הדגיש זאת, בעדינותו האופיינית, במהלך המפגש הטעון שקיים עם זלנסקי).
כך חברו זו לזו האיבה האישית שפיתח טראמפ כלפי הנשיא האוקראיני, יחד עם התנגדותו היסודית לעקרון "הביטחון הקיבוצי" ולעצם האפשרות, שארה"ב תעניק סיוע צבאי נדיב כל כך מבלי שתקבל תמורה הולמת על כך. האפשרות, שהשתלטות רוסית על אוקראינה, או על חלקים ממנה, רק תגדיל את תאבונו של פוטין להמשיך במאמציו הצבאיים להקים לתחייה את חלום האימפריה הסובייטית הגדולה במזרח ובמרכז אירופה, אינה ניצבת, אפוא, במוקד דאגותיו. נהפוך הוא, כניאו- בדלן מובהק, הוא רואה בדמוקרטיות הנוטות מערבה סוג של נטל או אפילו מטרד, השואב מאומתו משאבים יקרים ואינו תורם את חלקו בעסקה (כמו, למשל, במימון ה-או"מ ומוסדותיו).
וכך, בה בשעה שמאז בחירתו המחודשת (וגם במערכת הבחירות שניהל) נמנע טראמפ בשיטתיות מלבקר את פוטין על פלישתו לאוקראינה, ואף הגדיר את הקורבן בעימות כתוקפן, גישתו כלפי שליטה של רוסיה ממשיכה להיות בעיקרה רכה ומפויסת (למרות מספר חריקות ומשברונים חולפים).
ישראל צריכה לדאוג?
והמסקנה ברורה: הנשיא ה-47 רואה לנגד עיניו מערכת בינלאומית חדשה, שתקום על חורבותיו של העולם הישן. תהא זו מערכת דו- קוטבית, אמנם, אך לא עימותית ולעומתית כמו בימי המלחמה הקרה, אלא שיתופית באופייה. זאת, כאשר שני קודקודיה, ארה"ב ורוסיה, ישאפו לגבש מוקדים של הסכמה וחלוקת שלל הדדית, בתקווה שתימצא הדרך לעצב במשותף אסטרטגיה, שתקדם את היעד המרכזי שטראמפ הציב לעצמו, שהוא כיתורה, בידודה (או, לכל הפחות, בלימתה האפקטיבית) של היריבה המסוכנת מכל, הלא היא סין. ומה לגבי אירופה? הנגזרת מחזון זה, המבוסס על חלוקת העולם לאזורי השפעה בין ארה"ב לרוסיה – היא שאירופה אכן תופקר לגורלה.
יתרה מזאת, בהנחה שההתגוששות בבית הלבן (שבה הפגין זלנסקי נחישות מרשימה אל מול הבליץ של טראמפ ושל סגנו ואנס) לא הייתה ספונטנית לחלוטין, היא נועדה להעביר מסר מהלך אימים גם למדינות קטנות אחרות (כגון דנמרק בזיקה לגרינלנד), שהנשיא הנוכחי אינו מתכוון לברור באמצעים כדי להשיג את מטרותיו.
ובאשר אלינו? הגם שסלידתו של טראמפ מחמאס היא עמוקה, ועל אף רצונו העז לראות במיגורו של ארגון הטרור הרצחני, הוא נותר נחוש בשאיפתו להביא לסיומה המהיר של הלוחמה בעזה ולמימוש חזון הנורמליזציה הישראלית - סעודית. השיהוי בהתקדמות לעבר השלב השני בהסכם (שישראל שותפה לו), והסכנה המוחשית, החמורה והמיידית, המרחפת יותר ויותר על חייהם של החטופים במנהרות האופל של עזה (שביניהם אזרחים אמריקנים), עלולים להביאו להתפרצות נוספת, והפעם כלפי בעל הברית, שעלול בהתנהלותו להפוך למכשול, שיסכל את חזונו, שבצדו פרס הנובל הנכסף.
ימים יגידו אם נתניהו אכן יהפוך ליעד עתידי לקוצר רוחו וזעפו של היושב בבית הלבן. ברגע זה, לפחות, מוקד הקשב של טראמפ נמצא בחזית אחרת, ואולם אין לשכוח שכבר היו דברים מעולם ביחסיו עם נתניהו, שלא תמיד התנהלו על מי מנוחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו