טראמפ יעשה הכל להימנע מסכסוכים - בתנאי אחד

בחלוף הפסקה של ארבע שנים, מחר (שני) יושבע דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב בפעם השנייה. אף על פי שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שהדינמיקה של האירועים וההתפתחויות במרחב הבינלאומי מאפילה לא פעם על אמונות יסוד, ומכתיבה התנהלות העומדת בסתירה להשקפת העולם המקורית - יש חשיבות למיפוי של תפיסות בסיסיות. הסיבה: לפחות בטווח הקצר, הן עתידות לעצב את הכרעותיו הראשונות של הממשל, בטרם ייאלץ להתמודד עם אתגריה של מציאות מרדנית. אפוא, מהם קווי המתאר המרכזיים בחזונו של טראמפ, ובמה הם נבדלים מעקרונות היסוד ששאף לממש בתקופת כהונתו הראשונה?

בראש ובראשונה בולטת ההמשכיות בכל הקשור לראייתו את המערכת הבינלאומית דרך עדשות ניאו־בדלניות. היום כאז, טראמפ מבקש לא להיגרר אל מאפליית סכסוכים בינלאומיים אלימים, אלא אם מדובר בשמירה ובהגנה על אינטרסים אמריקניים חיוניים. עיקרון זה ימשיך להכתיב לבית הלבן דפוס פעולה זהיר, שיהיה מבוסס על הפגנת עוצמה צבאית ועל "דיפלומטיה של ספינות תותחים". זאת, בתקווה ששוט האיומים והעיצומים ירתיע כל קורא תיגר על ביטחונה הלאומי של ארה"ב, וכך ימזער את סכנות ההסלמה וההתלקחות הצבאית הישירה.

הגם שניסיון זה להוציא לפועל דוקטרינה של איום בשימוש בכוח כתחליף לפעולה צבאית מקיפה לא עלה יפה בעבר בהקשר האיראני (שבו העיצומים הכלכליים והפיננסיים המסלימים והמקיפים לא הצליחו לרסן את פעילותה של טהרן במישור הגרעיני) - כל הסימנים מעידים על כך שמרכיב זה בצופן התפעולי של טראמפ ימשיך להנחות אותו גם בתקופת כהונתו השנייה. לא זו אף זו, הוא יהפוך לנדבך העיקרי בארגז הכלים הדיפלומטי־אסטרטגי שלו, ויופעל באינטנסיביות רבה מבעבר גם מול ידידים ובעלי ברית, וגם מול קשת רחבה של מדינות קטנות.

למשל, ערב כניסתו המחודשת של טראמפ למשרד הסגלגל, כבר קיבלנו כמה עדויות על דפוס התנהלות זה בזיקה לקנדה, לגרינלנד ולפנמה, וכמובן גם לגבי יריבתו העיקרית, סין. אף שהניסיון להלך אימים על השכנה והשותפה קנדה אינו חדש - הפעם עלה עוד יותר מפלס האיומים הגלויים, שהיה מעוגן ב"הצעתו" של טראמפ להפוך את קנדה למדינה ה־51 של ארה"ב, ולא - יפתח במלחמת סחר נגדה באמצעות מכסי מגן גבוהים.

השינוי העיקרי צפוי ביחס לרוסיה

אשר לגרינלנד ולפנמה, הקו הכוחני קשור לשניים מיריביו העיקריים של ההגמון האמריקני - סין ורוסיה. לגבי גרינלנד, מדובר באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה עבור ארה"ב, החולש על התעבורה הימית באזורים הארקטיים, והעשיר באוצרות טבע כמו ברזל, עפרות נחושת, אבץ, יהלומים, נפט וגז, שהופכים נגישים יותר ויותר על רקע תהליך ההתחממות המואץ שפוקד את המקום ושמביא להמסת הקרחונים. על רקע זה, טראמפ בחר להפעיל את מדיניות היד הקשה כלפי דנמרק, הריבון בגרינלנד, וגם עליה איים בהטלת מכסי מגן גבוהים. המטרה: "לשכנע" אותה לפחות להעניק לארה"ב גישה צבאית בלעדית ונרחבת לאי (שכבר יש בו בסיס אווירי אמריקני), ובה־בעת לפעול כדי למנוע מסין את המשך השקעותיה באתרי תשתית בעלי חשיבות אסטרטגית, כמו נמלים ושדות תעופה, וגם לסכל כל יוזמה רוסית להשתלט על שדות הנפט והגז של גרינלנד.

טקטיקה דומה ואיומים דומים מושמעים גם בזיקה לפנמה, שאותה טראמפ "מבקש" לרכוש כאילו היתה לואיזיאנה (שנרכשה על ידי ארה"ב מצרפת ב־1803) או אלסקה (שנרכשה מרוסיה ב־1867). גם במקרה זה, כמו מול דנמרק, מטרתו האמיתית של טראמפ היא להלך אימים על פנמה, שחשיבותה הכלכלית והאסטרטגית ברורה לכל, כדי שתבלום את הנוכחות הסינית הגוברת במיזמי תשתית, שבראשם הנמלים.

מטרתו האמיתית של טראמפ בקו התוקפני כלפי פנמה היא להלך עליה אימים כדי שתבלום את הנוכחות הסינית הגוברת במיזמי תשתית, שבראשם הנמלים

כמובן, אותם הדברים אמורים גם בזיקה לסין, שטראמפ וכמה מיועציו הבכירים כבר הספיקו להשמיע כלפיה איומים בסנקציות כלכליות, על רקע התנהלותה הכלכלית, הטכנולוגית והאסטרטגית. איומים אלה לוו בהדגשת המחויבות לספק בהקדם לטייוואן את חבילת הסיוע הצבאי הנרחבת, שהובטחה לה על ידי ממשל ביידן.

החידוש המרכזי, המסתמן בתפיסת האיומים הנוכחית של טראמפ, גלום בהכנסתו של הקרמלין אל תוך "ציר הרשע", לצד סין ואיראן. בעוד בעבר מדיניותו של טראמפ כלפי מוסקבה היתה מפויסת ורכה - היום השתנו פני הדברים, בין השאר על רקע שיתוף הפעולה הצבאי המתהדק בינה לבין איראן. ביטויה האחרון של שותפות זו היה ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי בין רוסיה לטהרן, שנחתם במוסקבה לפני ימים אחדים. טראמפ עדיין מעוניין בסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה באוקראינה, אך ספק אם יקבל כעת את כל תנאיו של פוטין להסדר.

מעבר לכך, ברור שטראמפ ימשיך לדגול באסטרטגיה של בלימה נקודתית של סין (על רקע כלכלי, מסחרי וצבאי), של רוסיה ושל איראן (לנוכח היותה מוקד מרכזי של טרור מסוכן ולנוכח חתירתה לפצצה), ויעשה זאת באופן ישיר או עקיף, אך חד־צדדי. כניאו־בדלן, הוא ישאף ככל האפשר להתנתק ממחויבויות רב־צדדיות, שבראייתו עלולות לסבך אותו במעורבות צבאית באזורי פריפריה. ברור גם שכאיש עסקים, התבוננותו על העולם היא בעיקר תועלתנית־כלכלית, חפה ממרכיבים אידיאליסטיים או אוטופיים (למעט ביחסו לישראל). לפיכך, את חותמו הוא מבקש להותיר כמי שפעל בהצלחה להביא לסיומן של מלחמות, ולהתנעתם של תהליכי השכנת שלום על בסיס אזורי רחב. במאמצים אלה, הוא לא יהסס להפעיל מנופי השפעה ולחץ - גם על שותפים לדרך.

בעוד בעבר מדיניותו של טראמפ כלפי מוסקבה היתה מפויסת ורכה - היום השתנו פני הדברים, בין השאר על רקע שיתוף הפעולה הצבאי המתהדק בינה לבין איראן.

רצה הגורל וחזית המלחמה בעזה, שבה נכנס לתמונת התיווך במלוא המרץ עוד בטרם הושבע לנשיא, הפכה למבחנו הראשון. האם איומיו הקשים על חמאס בדבר "הגיהינום" הצפוי לו אם לא יגמיש את עמדותיו עד 20 בינואר אכן קירבו את ההסדר בעזה, ובכך אפשרו חלון להרחבה של הסכמי אברהם? האם טראמפ עתיד להיות אדריכל השלום האזורי הנכסף, תוך בידודה של איראן והחלשתן של שותפותיה המעצמתיות? והאם אסטרטגיית צחצוח החרבות שלו כמנוף מרכזי להרתעה ולאכיפה אפקטיביות תוכיח את עצמה בתקופת כהונתו השנייה? ימים יגידו.