מסע שערכתי בשבועיים האחרונים בשלוש מדינות חשובות - פלורידה, ג'ורג'יה ודרום קרוליינה - היה מבלבל משהו. למרות העובדה שהבחירות בשער, רוב בני שיחי לא העזו לנבא מה יהיו התוצאות. אמנם, בסיכום ההתרשמויות שלי נראה שהרוח נושבת לכיוון דונלד טראמפ. עם זאת, אף שבשתיים מהמדינות שבהן ביקרתי הרפובליקנים אמורים לקחת את הבחירות בהליכה, גם חלק ממי שמאמינים בדרך הרפובליקנית עדיין התלבטו אם להצביע בכלל.
המבוכה נובעת מכך שהמון אמריקנים, מכל הגוונים, לא אוהבים אף אחת מהאופציות העומדות בפניהם. פגשתי רפובליקנים מובהקים שקשה להם מאוד עם דונלד טראמפ, ודמוקרטים מושבעים שקמלה האריס מקוממת אותם. פגשתי מצביעים דמוקרטים מסורתיים, שהתהפכו ומצביעים עכשיו טראמפ, ולצידם מי שיצביעו ללא היסוס לכל מועמד רפובליקני אחר, אבל המועמד הרפובליקני הנוכחי דוחה אותם. הם יתלבטו עד הרגע האחרון או שלא יצביעו בכלל. זהו הפלא האמריקני של ימינו - עימות בלתי הגיוני על הנהגת מנהיגות העולם החופשי בין שני מועמדים לא מתאימים. מעין תאונה היסטורית מצערת עבור חברה כל כך ברוכת כישרונות ועבור העולם החופשי כולו.
מבחינת הנושאים שעל הפרק, למועמד הרפובליקני יש יתרון ברור. בכל תחום מרכזי, פרט להפלות, התפיסה של האדומים וטראמפ מובילה בגדול - רעיונות כלכליים, מדיניות חוץ, מניעת הגירה בלתי חוקית, בוודאי תמיכה בישראל. אמנם במבט ראשון האריס נתפסת כמאוזנת יותר, בוודאי בגלל הוויכוח על ההפלות. אבל פרט לכך כמעט בכל נושא קיומי האריס מרתיעה המונים. כל אדם שני מדגיש את עליות המחירים בשנות הכהונה שלה ושל ביידן, את אובדן הדרך הכלכלית־חברתית, שלא לדבר על ריסוק השליטה והסדר, בין היתר בגבולות. הם חשים שהמועמדת הדמוקרטית לא מצביעה על דרך ולא מספקת שום בשורה, מה גם שכישלון הממשל הנוכחי מיוחס גם לה. והכי בולט - ההתחמקות השיטתית של מועמדת הדמוקרטים מלהציג תפיסת עולם ברורה, באינסוף נאומים וראיונות, מחזקת את הרושם המדאיג לגביה.
אמצעי התקשורת מספקים גם עכשיו הטיה בלתי מקצועית בעליל, כל אחד לכיוון ההשקפות שלו, ועדיין הסקרים שהם מביאים משקפים תמונה של תיקו וחוסר ודאות. ובכל זאת, השבוע ניכר שהפרשנים והערוצים הדמוקרטיים התחילו לשדר פאניקה, בעוד אלו הרפובליקניים הקרינו ביטחון. אובדן העשתונות בישורת האחרונה ניכר במסרים הכמעט בלעדיים שבהם עוסקים עכשיו הדמוקרטים וערוצי התקשורת שלהם. במקום תכנים וויכוח ענייני הם מתמקדים בגידופים ובהשמצות כלפי המועמד הרפובליקני, סביבתו ותומכיו. כולם הפכו להיטלרים, פשיסטים, גזענים וזבל, כפי שנפלט גם לנשיא ביידן עצמו, בשיחת זום השבוע. כל ביטוי מהקמפיין של טראמפ הפך לתירוץ שמשמש לגידוף ולרצח אופי, תוך כדי סילוף ועיוות של המקור. המטרה ברורה - לייצר שערוריות וליצור דה־לגיטימציה של טראמפ ותומכיו, בהיעדר טיעונים והסברים ענייניים.
כך לגבי בדיחה שפלט קומיקאי בראלי של טראמפ בניו יורק ביום ראשון, כך לגבי כל אמירה של מי מהמשתתפים באותה עצרת המונים, שהתכנסה דווקא במעוז הדמוקרטי הבולט. מול ההזעה הדמוקרטית הברורה, הרפובליקנים דווקא צחקו השבוע ושלחו את המשמיצים לחפש את הנאצים, הפשיסטים והגזענים בהפגנות של הערבים ותומכיהם בקמפוסים הדמוקרטיים של קולומביה ופרינסטון.
חיבוק חם לישראל
בחזית המסעדה העמוסה ביותר בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, העיר שהפכה ללהיט טרנדי בארה"ב, עמדה שיינה, צעירה יהודייה שנושאת דסקית חטופים על הצוואר ומחלקת דגימות טעימות לעומדים הרבים בתור. בפתח המסעדה, "היימן" שמה, קבוע שלט ובו דגל ישראל ותמונה של סרן רועי נהרי ז"ל, שנפל בכפר עזה. לצידו תמונת אחד הבנים של בעלי המסעדה, ששירת בצה"ל עם רועי. ומול התמיכה המופגנת והגאה הזו במדינת היהודים לא רק אין הפגנות ומחאות פלשתיניות בחוץ, אלא שהלקוחות הרבים, שרובם לא יהודים בעליל, אומרים הכל.
לא רחוק משם, בחזית הסטודיו של גרייס, מורה ליוגה לא יהודייה, התנוססה עד לאחרונה כתובת תמיכה בישראל ובחטופים. מחאות או תגובות אנטישמיות נוסח ניו יורק וקליפורניה לא היו, היא הורדה רק אחרי שבעל הבית ביקש להסירה. מכל עבר, כמעט כל מי ששמע שאנחנו מישראל הגיב באמפתיה, בלחיצות יד חמות, ואפילו בחיבוקים.
שוב ושוב שמעתי זעם וביקורת על וושינגטון שלא תומכת בישראל ובצה"ל כראוי, "מי שעושים את העבודה גם בשבילנו האמריקנים". שוב ושוב שמעתי מצביעים דמוקרטים, יהודים ולא יהודים, שהם עדיין בהלם מגל האנטישמיות בצפון - זועמים על מנהיגי המפלגה הדמוקרטית שאפשרו את הטירוף. לא מבינים איך וושינגטון לא מאפשרת לצה"ל "לגמור את העבודה".
בד בבד, מפגשים עם תומכים מושבעים של טראמפ הפכו למעין טקס של לחיצות ידיים וחיזוק הדדי, כמו שותפי גורל שמתפללים לנס 5 בנובמבר. אמנם קשה לבסס ממצאים אמפיריים על מסע אקראי שכזה, אבל תחושת התמיכה בישראל ובנו הישראלים גורפת ומרגשת.
מכרים שלי בפלורידה חיכו לשמוע את הניתוח שאציג בפניהם כדי לגבש סופית עמדה לקראת הקלפי. בייחוד עניין אותם מה חושב הרוב בישראל לגבי הנשיא שידאג טוב יותר לישראל ויעמוד מול האויבים המשותפים שלנו. היו שאמרו לי ישירות עד כמה היה להם חשוב ללמוד על עוצם העוינות והצביעות של הממשל בוושינגטון, כדי להסיר את הפקפוקים מהצבעה לטראמפ. מכר טוב אחר, מצביע דמוקרטים מסורתי ושונא טראמפ מושבע, הצהיר שכנראה יוותר על הצבעה לנשיאות בכלל, בעקבות מה ששמע ממני על ביידן ועל ממשיכת דרכו.
משבר הדור הצעיר
"הבעיה הכי חמורה שיש לנו היא עם הנוער", אמרה לי בשבוע שעבר קצינה ותיקה בצבא האמריקני, שמגייסת צעירים לשירות. היא בילתה שנים מסביב לעולם, נפצעה ממטען של הטליבאן באפגניסטן וכיום, עדיין במדים, היא חורקת שיניים. זה ממש לא פשוט לעשות נפשות ללובשי המדים בארה"ב, למרות התנאים הפנטסטיים שמוצעים למתגייסים.
הצעירים האמריקנים, על פי הקצינה המגייסת, הם מפונקים, מסרבים לאתגרים, חסרי כישורים חברתיים ולא מוכנים לעבוד קשה. ואכן, בעיית גיוס הצעירים לכל עבודה, לא רק לצבא, עולה בהרבה שיחות שניהלתי בשנים האחרונות. היא משפיעה גם על הוויכוח הציבורי לגבי כוח העבודה הזול מדרום אמריקה, שמתדפק על הגבולות. היא קשורה לבעיית ההגירה הבלתי חוקית ללא הגבלה נוסח ממשל ביידן־האריס, וגם לדרישות במחנה הדמוקרטי להגביר את התמיכות מהקופה הפדרלית במיליונים שבחרו בדרך חיים של בטלה על חשבון הציבור.
זוהי רק דגימה שעולה ממסע בארה"ב, וממחישה שלא רק אצלנו - גם בחברה האמריקנית עומדות שאלות גורליות על הפרק. השאלות האלו לא ייפתרו, לא חשוב מה יהיו התוצאות בשבוע הבא, והן ממחישות במיוחד עד כמה קרקס הבחירות הנוכחי הוא רק תוצאה שלהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו