חוץ מהבעת סולידריות עם הציבור הפלשתיני והתבטאויות מתלהמות נגד ישראל סביב המלחמה בעזה, המדינות הערביות שוב הוכיחו שהתמיכה שלהן בפלשתינים היא לא צ'ק פתוח.
משאיות דלק בדרך לרצועת עזה ממצרים. רשתות חברתיות
הצהרות התמיכה שלהן בסוגייה הפלשתינית נעצרות כשזה מגיע לשיקולים של ביטחון לאומי. מצרים וירדן הן דוגמאות מובהקות לכך. ככל שהתרבו הדיבורים על יישוב פליטים פלשתינים מרצועת עזה בשטחן, מנהיגי שתי המדינות דאגו למתוח קו אדום וברור, והבהירו לישראל ולארהב שזה רעיון רע, שיש להסירו מסדר היום.
תושבים בעזה שבתיהם הופצצו הזדעזעו מההתעלמות של המדינות הערביות. בסרטונים שהועלו ברשתות, הם הביעו תסכול וכעס רב מכך שהערבים "לא מתגייסים להצילם ונוטשים אותם לבד במערכה". היו אף שקיללו את אחיהם הערבים. בעזה ומחוצה לה הביעו פעילים פלשתינים אכזבה מהעמדה של רוב המדינות הערביות ביחס למלחמה, וקראו להן לבחור צד. "איפה אתם? אינכם רואים את הסבל שלנו? הערבים שוב בגדו בנו", אמרו.
במצרים וירדן סרבו לקלוט פליטים פלשתינים מעזה באמתלה שהם לא רוצים להיות שותפים לביצוע "נכבה שנייה". הטענה שהשמיעו הייתה כי אין לתת יד לגירוש הפלשתינים מאדמותיהם ובכך לסייע לישראל לחסל את הסוגייה הפלשתינית.
המסר הזה הודהד היטב, אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין שהחשש הוא אחר, וקשור בעיקר באינטרסים של כל מדינה ומדינה. כמה מהן רואות בפלשתינים איום רציני למשטר ולביטחון הלאומי שלהן. זו הסיבה שבגינה הן פשוט בוחרות להסיר אחריות ולתת לעולם לשבור את הראש עם "הבעיה הפלשתינית".
צרות נוספות
במצרים חוששים מפני גלי הגירה מאסיביים של פלשתינים לארצם, ותופסים את הנוכחות הפלשתינית כגורם שעלול לערער את היציבות השלטונית וכנטל על הכלכלה המקרטעת. בשעה שקהיר נלחמת בטרור בסיני ובתאי האסלאם הקיצוני, היא לא זקוקה לצרות נוספות.
גם למלך ירדן עבדאללה יש בעיות משלו. בהתחשב בכך שרוב תושבי הממלכה הם הרי פלשתינים, הוא לא רוצה לתת לגיטימציה לרעיון "שירדן היא פלשתין". מבחינתו זה ייהרג ובל יעבור, רוצה לומר, מי שחושב שאפשר להחליף את הממלכה "במדינת פלשתין" – שיחשוב שוב.
חלק ממדינות ערב (למעט ירדן) אפילו לא מוכנות לתת לפלשתינים בשטחן אזרחות, והם ממשיכים לסבול מאפליה ממוסדת ודיכוי בתחומי חיים רבים. המצב גרוע במיוחד בלבנון, שם מתגוררים כמה מאות אלפי פלשתינים בכ-12 מחנות פליטים, המשמשים כר פורה לטרור ואנרכיה. הלבנונים מטילים עליהם מגבלות חמורות כגון איסור לעסוק במקצועות חופשיים או לרכוש נכסים. גם בממלכת ירדן, פלשתינים מעידים כי אינם מרגישים אזרחים מלאים ושווי זכויות.
היחסים בין הפלשתינים למדינות ערב היו מאז ומתמיד מורכבים וידעו עליות ומורדות. הם פרחו בתקופות מסוימות במהלך שנות ה- 60, 70, 80, כאשר אש"פ ואלפי חבריו התארחו בכמה מהמדינות. הסימפטיה לפלשתינים איחדה את הערבים בחלק מהזמן, והסיפור הפלשתיני הפך לסוגייה של כל הערבים ולא רק של אשפ עצמו.
קריאת תיגר
מדינות האזור ובייחוד אלה במפרץ שפכו מיליארדים על יאסר ערפאת והפלשתינים. יש שיאמרו כי לא רק מתוך אהדה והזדהות אלא מתוך פחד, "דמי שתיקה" ששולמו כדי שלא יבצעו פיגועים ויחוללו הסלמה.
השבר הראשון בין הפלשתינים לאחיהם הערבים פרץ בתחילת שנות ה- 70 כשהירדנים הביאו לגירושו של יאסר ערפאת מהממלכה וחיסלו אלפי פעילים ומחבלים מהמיליציות הפלשתיניות, במה שנרשם בהיסטוריה כספטמבר השחור. לא זו בלבד שערפאת ופעילי הארגונים הפלשתיניים השתמשו באדמות הממלכה לביצוע פיגועים נגד ישראל, הם ניסו להקים מדינה בתוך מדינה, וקראו תיגר על שלטונו של המלך.
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
התחנה הבאה של אשפ הייתה לבנון. גם הפעם חתר ערפאת להקים בה מדינה בתוך מדינה תוך ניסיון להפוך את עצמו לשליט דה פקטו, ולצבור כוח מדיני וצבאי. הוא פגע בריבונותה של לבנון והשתמש בשטחיה כדי להוציא לפועל את פרויקט הטרור שלו נגד ישראל. תושבים במדינה לא בדיוק הזילו דמעה על הסתלקותו והיו אף מי שהודו לצהל ולישראל על שהביאה ליציאת אשפ מארצם.
חיים בצל דאגה
בתיווך אמריקני, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, יצאו ערפאת ואנשיו מלבנון והתמקמו במספר מדינות ערביות, כולל בתוניסיה. בתקופה הזאת, הפלשתינים הסתבכו גם עם סוריה. ההידרדרות הגיעה לשיאה ב-1985 כשנשיא סוריה חאפז אלאסד, הורה על גירוש ערפאת משדה התעופה בדמשק והכריז עליו אישיות לא רצויה. אפילו אסד האב לא רצה את המנהיג הפלשתיני בשטחו.
התפנית המשמעותית התרחשה לאחר ששליט עיראק, סדאם חוסין, כבש את כווית ב- 1990. להפתעת הכוויתים, מאות אלפי הפלשתינים שהתארחו והתפרנסו במדינה וקיבלו ממנה תמיכה כלכלית ומדינית, דווקא הם מיהרו לחגוג את הפלישה העיראקית, וערפאת היה המנהיג הערבי הראשון שנסע לבגדד כדי לברך על כיבוש כווית. זו הייתה הסיבה להפסקת הסיוע הכספי לאשפ, ולשבירת האמון בין חלק ממדינות ערב לאחיהם הפלשתינים. "בוגדים, כפויי טובה, הנהגה מושחתת", הטיחו בהם.
מדינות ערב ובמיוחד אלה החולקות גבול עם ישראל לא שכחו את ההיסטוריה, ומנהיגיהן חיים בצל דאגה מתמדת שהפלשתינים מנסים לגרור אותם לעימות עם ישראל. יש אמפטיה לפלשתינים אך האשראי שלה לא בלתי מוגבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו