לבטל את מורשת גלנט

לא רק שיקום הצבא, רענון מערכת הביטחון, מיצוי תחקירים, הפקת לקחים וניקוי אורוות. המשימה הדחופה, הגדולה, הבוערת יותר, של שר הביטחון ישראל כ"ץ, ביחד עם הרמטכ"ל החדש אייל זמיר, היא לעקור את מגמת הפוליטיזציה של מערכת הביטחון והצבא.

גלנט מלבין את שמו בשיטת "יש לי אליבי - יצאתי נגד ביבי", וחושף את תרומתו לפוליטיזציה המסוכנת של הצבא. מערכת הביטחון הפכה תחתיו לקבוצת לחץ פוליטית ושלחה אותו לפקח מטעמה על הממשלה הנבחרת

כי מערכת הביטחון הישראלית - והכוונה היא לשכבת הבכירים, לא לשטח הלוחם - הפכה למוקד כוח פוליטי. אלה לא סתם "מתחים", "הדלפות", "חוסר אמון" בין הדרג הפוליטי הנבחר לבין הפיקוד העליון. זה עימות חזיתי בין שתי אליטות: זו הפוליטית, הנבחרת, וזו הביטחונית, שאמורה על פניו להיות מקצועית וחפה מהטיה.

"בקרוב לא יהיה צבא"

המתח הגלוי והצורם הזה בין הממשלה לבין הצמרת הביטחונית לא צמח במלחמה האחרונה, ואף לא הגיע לשיאו במלחמה הזו. להפך, במידה מסוימת המלחמה הקהתה חלק מהמתחים ואילצה את השחקנים למלא את תפקידם "לפי הספר". ההתנגשות הגלויה פרצה בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר. מערכת הביטחון לא שגתה רק בקונספציה ביחס לכוונותיו האמיתיות של האויב - היא לקתה בעיוורון מוחלט גם בכל הנוגע לעילת קיומה במדינה דמוקרטית. מיום היבחרה של ממשלת נתניהו הנוכחית שמענו עוד ועוד על השליחות שיצטרכו למלא, בבוא היום, המטכ"ל, השב"כ, אפילו המוסד - בהגנה על המדינה מפני הדיקטטורה של נתניהו. שומרי הסף של הדמוקרטיה, קראו להם.

המאבק נגד הרפורמה המשפטית הוציא סופית מהארון את הנטייה הפוליטית של האליטה הביטחונית בישראל. כל הנכסים הסמליים של הצבא גויסו בגלוי למאבק נגד הממשלה - צבע המדים, סמלי יחידות ואחוות הלוחמים, כולל טנק אומלל ש"נסחב" מאתר הנצחה בגולן. האירוע הידרדר במהירות לאיומי סרבנות ביחידות עילית, החתמה המונית על השעיית התנדבות, ומסיבות עיתונאים שבהן הכריזו בתשואות מובילי מחאה בחולצות טי בצבע זית על עוד, ועוד, ועוד! ועוד! ועוד! קצינים ולוחמים במילואים שמודיעים על השעיית התנדבות. איפה הכפיים.

בכל הזמן הזה ההנהגה הביטחונית והצבאית של ישראל - שתקה. גינויים, אם היו, נלחשו בשפה רפה, כמס שפתיים, בפורום מצומצם, למען הפרוטוקול. צעדים משמעתיים רציניים - לא ננקטו. דפיקת אגרוף על השולחן - לא נשמעה. בעצם, סליחה, בכל זאת נשמעה מטעם הצבא אמירה ערכית אחת במחול הטירוף הזה: בחודש מארס הודיעה הפרקליטות הצבאית הראשית - במענה לבקשת האגודה לזכויות האזרח(!) - שאין מניעה לחיילים להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה, רק לא על מדים בבקשה. מארגני המחאה לא ידעו את נפשם מאושר, והודיעו שהם "מקווים שאלפי חיילים יצטרפו ויפגינו עוד השבוע".

מי שחיפש עדויות לסימביוזה ההרסנית בין מובילי המחאה לבין אצולת מערכת הביטחון, לא היה צריך לחטט במידע המעניין והרלוונטי שהניחה על השולחן ח"כ טלי גוטליב. האריסטוקרטיה של מערכת הביטחון - והכוונה לסלון ה"לשעברים" - הצטרפה בגלוי לחגיגות בקפלן. אלופים ושאר בכירים שממשיכים בפעילות ציבורית, ושממנפים את ההון הצבאי לפוליטיקה, לעסקים, למכוני מחקר ולשאר עיסוקים - העניקו גיבוי מוסרי מלא לסרבנות. במקום לסמן קו אדום - הם קיפצצו מהפגנה להפגנה, נאמו, שלהבו, ליהגו על "מרי אזרחי" ועל "הסכנה האמיתית לביטחון".

באחד משיאיו המופרכים של האירוע, פרסמו אלופים במיל' מכתב תמיכה באי־התנדבות. פעם אחר פעם צריך להזכיר: אנשים כמו עמוס ידלין ועמוס מלכא, ראשי אמ"ן לשעבר(!), תמכו בהשעיית התנדבות - כינוי מכובס ומניפולטיבי לסרבנות פוליטית. גם אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון, נדב ארגמן, יובל דיסקין, כרמי גילון ותמיר פרדו גיבו בכתב את "מי שלא מתנדב". בזה אחר זה צייצו ראשי מחאה - בעיקר לקראת אוקטובר - שבקרוב לא יהיה צבא, שלביבי לא יהיו טייסים, ושהמילואימניקים מבינים שהמלחמה האמיתית היא בממשלה - לא באויב. יחי המרי. אחר כך הם יספרו לחבר'ה שהם דווקא התריעו מפגיעה בכשירות. איפה הכפיים 2.

הכיסא של קפלן בממשלה

על כל הקונצרט הזה, שפירק את הצורה לצבא העם, השקיף מלמעלה שר הביטחון יואב גלנט. "ליל גלנט" הזכור לכולנו, שבו נמנעו פיטוריו הדמוקרטיים בלחץ המחאה, היה הרגע שבו הופעלו מערכת הביטחון והצבא כמוקד לחץ פוליטי, שראשיו ומנהיגיו מגייסים אותו למאבק בממשלה. זה היה גם מקור הלגיטימציה והכוח של גלנט בממשלה; הוא נשלח מטעם האליטה הביטחונית לפקח ולהשגיח על נבחרי הציבור.

על זה, לא רק על העיוורון, היוהרה, הגאוותנות והרשלנות הנפשעת צריכים לתת את הדין ראשי מערכת הביטחון. וגלנט, שעוסק כיום בהלבנת שמו בשיטת "יש לי אליבי - יצאתי נגד ביבי", חושף מבלי דעת בראיונות ובהצהרות את תרומתו המכריעה להפיכת מערכת הביטחון לקבוצת לחץ פוליטית.

נדמה שישראל כ"ץ קורץ מחומר שלא מתרשם ממועדון הקצינים. זה מעורר סיפוק ותקווה לראות את הפרצוף החמוץ שבו הצמרת הביטחונית ושופרותיה בתקשורת מקבלים אותו כשר ביטחון. ברור שהוא לא "אחד משלנו" - וזו מעלתו הגדולה. הוא והרמטכ"ל החדש צריכים לטפח דור פיקוד חדש שלא הונדס על ידי אסא כשר וה־INSS וקרן וקסנר. דור שלא נוהה אחר הפופוליזם המתלהם של יאיר גולן ואהוד ברק, ושלא מתרשם מהפאתוס הפומפוזי של יורם כהן או תמיר פרדו - עם כל הכבוד לתרומתם.

אה, ואם מישהו יתגולל על כ"ץ בטענה שהוא מעולל לצבא את מה שעולל בן גביר למשטרה, אולי שווה פעם אחת ולתמיד להטיח בחזרה בפניהם של ברוני הביטחון שלנו: הלוואי, הלוואי וצה"ל והשב"כ היו פועלים ב־7 באוקטובר קצת כמו שפעלה משטרת ישראל של בן גביר באותו בוקר שחור.