המלחמה המסוכנת מכולן

בחילופי האש הכבדים בין צמרת מערכת הביטחון לנבחרי העם ביצע דובר צה"ל טעות טקטית חמורה השבוע, כשהתריס בגלוי נגד הליך חקיקה שמתנהל. ואכן, קשה להפריז בחומרת הביקורת מצד לובש מדים בכיר על מהלכים חוקיים של הכנסת, אבל ההכרזה הזו לא פחות חמורה ממה שמתרחש יום־יום בחדרי חדרים מכיוון המערכת הביטחונית.

מערכת היחסים בין הייעוץ המשפטי לבין הנבחרים חייבת לעבור תיקון שיחזיר את היועמ"שים למכונם, הרחק מתפקוד כסמכות שלטונית עליונה. וכל זה עוד לפני השאלות הנוגעות לסמכויות של בג"ץ עצמו

למשל, הצהרות של בכירים במערכת, שלפיהן חייבים ללכת להסדרה מדינית ולהיכנע לתכתיבי חמאס. מדובר בשבירת כללי המשחק הדמוקרטיים, שמתבצעת באמצעות הדלפות ותדרוכים מגמתיים, כחלק מקמפיין שנועד להשפיע על דעת הקהל ולשבור את עמדות הממשלה.

החומרה הזו מחוברת לחוסר האיזון הקיצוני, שניכר בעמדת הצמרת הביטחונית והפרקליטות בפרשת אלי פלדשטיין. הכל קשור ונובע מהחתירה לקביעת הנרטיב, לשליטה במידע ובמסמכים, ליכולת להשפיע על דעת הקהל והמדיניות. כי מה שהקפיץ את המערכת בפרשת הנגד ופלדשטיין הוא שבירת מונופול המידע ועיצוב דעת הקהל בידי המערכת, באמצעות העברת מסמכים לראש הממשלה וחשיפתם.

לכן גם ההשתוללות הבלתי מידתית מול המילואימניק, איש המודיעין שניסה להעביר מידע חשוב לנתניהו. המערכת עושה הכל כדי להרתיע מפני העברת מידע ומסמכים למי שחייבים להיות חשופים לכל - המנהיגים. מכאן גם התנהגויות בלתי מוסברות כגון מניעת פגישה עם עורך דין, התעקשות על מעצר עד תום ההליכים ורצח האופי שמתבצע לנגד, מי שחשש מהשתלטות הקונספציה ופנה למוסמך מכל.

המעשה המיוחס לאלי פלדשטיין שונה, בגלל שבירת הצנזורה וההדלפה לעיתונות שלכאורה ביצע, אבל היחס הקיצוני של בכירי המערכת זהה. כי אי אפשר להסביר התייחסות לקצין במילואים, דובר ראש הממשלה שאינו חשוד במעשה טרור, כאילו הוא המסוכן שבמחבלים, שלא לדבר על האשמתו בכוונה לפגוע בביטחון המדינה.

אותו הדבר בפרשת השבוע החדשה, מול נציב שב"ס ומפקד ימ"ר ש"י. שוב אותה פראות בלתי פרופורציונלית בנסיבות העניין. לעצור את נציב שב"ס בדרמטיות בכביש כדי לתחקר אותו על הדלפות ומינויים? לקטוף את מפקד היחידה המרכזית השכם בבוקר לצורכי חקירה שלא קשורה לאלימות ולטרור? להשליך מפקד ימ"ר לתא מעצר מעופש וקפוא כמו אחרון העבריינים? מדובר בהתנהלות בלתי סבירה, שמלמדת על אובדן עשתונות של מי שמוביל את החקירה והמעצרים. אובדן עשתונות מפני שמיטת האחיזה בשלטון, בקביעת הנורמות - בהנהגה האמיתית של המדינה.

גם החשדות בפני עצמם, כפי שהתפרסמו בתקשורת, נשמעים חלולים. בייחוד כשברקע מצוי ויכוח אמיתי על סדר העדיפויות באכיפת החוק ביו"ש, שאותו מוסמך לקבוע דווקא הדרג המדיני. החשדות לגופם עוד יתבררו, אבל בינתיים אנחנו רואים ושומעים את הקולות, ואלו מבטאים חריגה קיצונית ממתחם הסמכויות והשכל הישר.

החטאים הקדמונים

בשנות ה־50, תחת בן־גוריון כראש ממשלה, היועץ המשפטי לממשלה היה נער שליחויות של הדרג המדיני, שלא העז לצפצף גם כשהורו לו לסגור תיקי שחיתות חמורים. השב"כ, באותה עת, שימש כלי בידי ראש הממשלה לדיכוי יריבים פוליטיים. היה זה ביהמ"ש העליון של דור הנפילים - אגרנט, לנדוי ושות' - ששם קץ לעיוות והפך את ישראל למדינה דמוקרטית, שכל רשות בה מתפקדת בתחומה.

והנה, דווקא נשיא העליון לנדוי הזהיר מפני הפיכת בג"ץ ושלוחו, היועמ"ש לממשלה, לשליטים האמיתיים של המדינה. זה בדיוק המהלך שהתרחש לימים תחת אהרן ברק כנשיא העליון, שהקנה ליועץ המשפטי לממשלה סמכויות־על שאין להן כל עיגון בחוק, ושסותרות את הפרדת הרשויות ועקרונות הדמוקרטיה. ברק כופף את הממשלה לתכתיבי הייעוץ המשפטי והפך את היועמ"ש לנער שליחויות של בג"ץ. הכל כדי להיות הפוסק, המחוקק והמנהל העליון.

שנים ארוכות רוטנים בימין על העיוות הזה, כמעט ללא מעש. היה זה דווקא נתניהו שהדף את היוזמות לתיקון המצב, עד שהסתבך בתיקיו האישיים והפך את עורו. לכן מערכת היחסים בין הייעוץ המשפטי לבין הכנסת והממשלה חייבת לעבור תיקון יסודי, שיחזיר את היועמ"שים למכונם, הרחק מתפקוד כסמכות שלטונית עליונה. וכל זה עוד לפני שאלות יסוד הנוגעות לסמכויות של בג"ץ עצמו, שהיו בסיס לרפורמה המשפטית שניסה יריב לוין להוביל באופן עקום.   

לקואליציה הנוכחית אין כל כוח להתניע מחדש רפורמה משפטית אמיתית, אין לה גם תבונה להפוך אותה למידתית ומאוזנת. אבל בינתיים ברור שהייעוץ המשפטי לממשלה והיועצת עצמה מתנהלים בדרך ללא מוצא. במו ידם הם בנו מציאות של חילוקי דעות קבועים ומקיפים מול הממשלה, וחוסר יכולת לפעול יחדיו.

זו, אגב, בדיוק עילה משפטית ומנהלית מובהקת להחלפת יועץ, מסיבות של טובת המדינה. וכל זה עוד לפני שמתעמקים בחלק מהעמדות שמעמידים היועצת ואנשיה, שאכן מלמדות על ניסיון בלתי משפטי בעליל לקבוע את מדיניות המדינה דה־פקטו, אף שזה בדיוק התפקיד השמור לשרי הממשלה ולרשות המחוקקת.

בסיטואציה הנוכחית אין לממשלה יכולת אמיתית לחוקק קודקס חקיקה שיתקן את מערכת היחסים בין הרשויות, ספק רב אם יש לה כוח להחליף את היועצת. כך אנחנו נידונים למערכה רב־ממדית יומיומית, שגם תיקי נציב שב"ס, פלדשטיין ודומיהם הם חלק ממנה.  

טנגו של עיוותים

אבל אסור לשכוח שבטנגו הזה רוקדים שניים. אמנם, חלק ניכר מהביקורת על היועצת, שלא לדבר על זו שמופנית נגד הרמטכ"ל וראש השב"כ, נכונה ומוצדקת. אבל חלק לא מבוטל ממהלכי ראש הממשלה והקואליציה שלו נובע ממטרות אפלות, משיקולים אישיים, מניסיון לברוח מאחריות, לפעול ההפך מטובת המדינה והציבור.

גם כשהקואליציה פועלת נכון, כמו הניסיון לגוון ולאזן את השידור הציבורי, היא עושה זאת עקום. כך המהלך של השר קרעי לחסל את תאגיד השידור, שיש בו הרבה אנשים ומרכיבים טובים, במקום לתקן אותו

ראו אפילו את מה שעולה מדברי עורך הדין של פלדשטיין, שחשף את מה שהיה ברור מראש - נתניהו ברח והפקיר. הוא קיבל את המסמך המפורסם והיה מעורב עד צוואר בהדלפה ל"בילד". ולמרות זאת התנער מהשליח שלו, כשזה הושלך לבור האסורים. במקום לקבל אחריות ולהסביר לאומה את שיקול הדעת שלו בחשיפת מהלכי חמאס, הוא פעל בפחדנות ובנכלוליות. כך בדיוק הוא מנהל את המערכה האישית שלו לבריחה מאחריותו לאסון 7 באוקטובר, לצד אחריות הצמרת הביטחונית.  

קצרה היריעה הזו מלהצביע על הטיפשויות והזדון שטמונים בחלק ממהלכי החקיקה שמקדמת הקואליציה, מעל הכל החוק להנצחת ההשתמטות החרדית תוך כדי מלחמה. אבל גם כשהקואליציה פועלת בכיוון הנכון, כמו הניסיון לגוון ולאזן את השידור הציבורי, היא עושה זאת עקום. כך המהלך של השר קרעי לחסל את תאגיד השידור, שיש בו הרבה אנשים ומרכיבים טובים, במקום לתקן ולאזן אותו. כאילו היה חותר לחסל את צה"ל והשב"כ, לנוכח הכשלים שהתגלו בצמרתם.

בתווך הזה כולנו ניצבים, צלובים בחילופי האש בין הרשויות שמנהלות את המלחמה המסוכנת מכולן, זו שמאיימת לשרוף את כולנו.