מי אמר שנגמרו האינטלקטואלים

דאגלס מארי, שראיון נרחב איתו מתפרסם היום במוסף "ישראל השבוע", הוא דוגמה לתופעה יוצאת דופן שחמקה מהרדאר של עולם הרוח. הביקור שלו בארץ הוא בגדר אירוע לאומי: הוא פוקד את החזית, פוגש לוחמים ומפקדים, נועד עם פוליטיקאים ונציגים רשמיים של המדינה, הוא מתראיין לכלי תקשורת, מבקר ביישובים ובאתרים שונים - ולא נדיר שהוא מוקף אוהדים שמבקשים חתימה או צילום.

ברור. זה קשור לעובדת היותו מוביל דעה מרכזי, בעל עמדות פרו־ישראליות, שכמעט בכל מפגשיו, הרצאותיו ודיוניו הפומביים מתעמת בביטחון עם שונאי ישראל, מרסק את טיעוניהם ומציג קייס ישראלי מנצח. ברור שתפקידו כ"מסבירן" קנה לו מעמד של אייקון נערץ בישראל. אבל זו רק הקליפה החיצונית של התופעה.

"שלום לאורח דגול"

ניסיתי לחשוב, מתי בפעם האחרונה התקבל בישראל בכזה כבוד ובכזאת התרגשות איש רוח; איש של מילים. אני חושב שהכי קרוב לזה היה אולי ביקורו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פול סארטר בישראל ב־1967, חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.

"שלום לאורח דגול" קראו כותרות העיתונים, ובשדה התעופה באו לקבל את פניו, ואת פניה של זוגתו הפילוסופית סימון דה בובואר, המשוררים לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, וגם יו"ר הכנסת קדיש לוז. סארטר הרצה בפני סטודנטים באוניברסיטאות, מילא את בתי העם וחדרי האוכל בקיבוצים שאליהם נלקח, וצמרת ההתיישבות העובדת - ומפלגת מפ"ם - עשו ככל יכולתם כדי להרשים אותו במפעל חייהם החלוצי.

זה נכון שבדיוק כמו במקרה של דאגלס מארי, המארחים ביקשו אשרור, חיזוק ולגיטימציה חיצונית מהאורח, מעין תעודת כשרות מוסרית ורעיונית לעמדותיהם, ומכאן נבעה ההתרגשות הגדולה סביב ביקוריהם. אבל העובדה היא שבמוקד ההתרחשות עמד איש רוח. כלומר אינטלקטואל.

זה שנים שבאקדמיה, בענפי מדעי הרוח והתרבות, מבכים את "שקיעתו של האינטלקטואל הציבורי". הכוונה לסופרים, לאנשי הגות ומחשבה, וליוצרי תרבות ואמנות שגילו מעורבות פעילה בחיים הציבוריים, הובילו מאבקים, נלחמו על זכויות ושימשו מצפן מוסרי לחברה.

אמיל זולא ומכתב ה"אני מאשים" שלו סביב פרשת דרייפוס, נחשב לדגם הקלאסי של האינטלקטואל המעורב, שלא מסתגר במגדל השן אלא מעמיד את יוקרתו ואת מעמדו - ולא פעם מסתכן - כדי להתייצב לצד האמת והצדק.

עשרות שנים אחריו, ז'אן־פול סארטר ובני דורו נחשבו לבני תור הזהב של האינטלקטואל המגויס, שהשתתפו במאבקים על זכויות מיעוטים, על שוויון חברתי ועל שחרור עמים משעבוד ומקולוניאליזם. לא היה נדיר לראותם מובילים הפגנות פועלים, שביתות סטודנטים ועימותים עם השלטונות. כתביהם נצרכו בשקיקה; לא היה אפשר לדון בסוגיה ציבורית בוערת בלי לשאול: מה אומרים על כך אנשי הרוח שלנו.

בישראל, עד כמה שקשה להשוות, אפשר לומר שהאחרון שזכה למעמד קאנוני כזה היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ובמידה מסוימת גם עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן. אבל הם היו אחרוני המוהיקנים. גרוסמן לכאורה פועל בעידן שבו האינטלקטואל הציבורי ירד מנכסיו הסמליים, והוא אינו מוביל יותר דעת קהל.

להפך: על פי לא מעט היסטוריונים וחוקרי תרבות, העולם המערבי עבר, בעיקר בהשפעת התרבות הניאו־קפיטליסטית והתפשטות הימין הפופוליסטי, מתור הזהב של האינטלקטואלים - לעידן של "אנטי־אינטלקטואליזם"; תקופה של בוז לאנשי הרוח, לערכים ההומניים שהם מייצגים, להשכלה, לשיח רעיוני עמוק, לעמדות מורכבות ולמילים ארוכות. ההמונים מעדיפים, כך אומרים, דמגוגיה פשטנית, ונהנים לשנוא את האינטלקטואל, נביא בעירו, שמציב מראה לא מחמיאה בפני החברה.

אז אם עולם הרוח בקריסה ומעמדו של האינטלקטואל בשקיעה, איך מסבירים תופעה כמו דאגלס מארי, שמוכר - ולא בזול במיוחד - כרטיסים להרצאות בהיכל התרבות בתל אביב? וזה לא קורה רק בארץ.

איך מסבירים את ההמונים שגודשים את הרצאותיו של ג'ורדן פיטרסון, שספריו הפכו לרבי־מכר? איך מסבירים את העובדה ששם כמו "בן שפירו" על מודעה, מבטיח "סולד אאוט" במכירת כרטיסים לכל אירוע השקה או ועידה תקשורתית? איך מסבירים את המחויבות הבלתי מתפשרת של ברנאר־אנרי לוי לחשיפת הפשעים של רוסיה באוקראינה, לבד עם המצלמה והעט בשדות הקרב והקטל, כפי ששום אינטלקטואל אחר בדורנו לא עושה מחוץ לבית הקפה? 

סולד אאוט להרצאה

"כמה ישראלים יקנו בכסף מלא כרטיס להרצאה של פרופ' ג'ודית באטלר (כוהנת לימודי המגדר)?" שאלתי השבוע חבר, איש אקדמיה ורוח מארה"ב. "מספיק כדי למלא את חדר המקלחת שלך", הוא ענה באירוניה. זו הפרזה - אבל היא משקפת שינוי תרבותי, שכאמור, חמק מתחת לרדאר של עולם הרוח. האינטלקטואלים לא נעלמו; הם פשוט עברו לימין.

אנשי הרוח הרוויזיוניסטים, ואלה של הימין המובהק, פורחים, משגשגים, פופולריים, מובילים עמדה ומכתיבים סדר יום רעיוני, אידיאולוגי ומוסרי. בכל רגע נתון הם מוכנים להתעמת עם מי שירים את הכפפה, וברוב המקרים הם גם ייצאו וידם על העליונה. הם בקיאים, הם מנומקים, וחשוב מכל: הם רלוונטיים. בדיוק כפי שז'אן־פול סארטר ידע להיות רלוונטי עבור פועלי "רנו" שפתחו בשביתה, ועבור מיעוטים אתניים שרצו להשתחרר מקולוניאליזם.

האינטלקטואלים החדשים של דורנו משקפים תסיסה רעיונית, שאולי מרגיזה מאוד את ממסדי החשיבה ואצולת ההגות המסתגרת. והם פופולריים כל כך לא משום שהם פופוליסטיים, אלא מפני שהם להוטים לקיים שיג ושיח רעיוני עם הציבור, ולא להטיף לו מוסר אוניברסלי סטרילי מהחלון הכי גבוה בקריית הוותיקן. כמה מרענן.