התקשורת הכללית הזדרזה להאשים את ז'אבו ארליך במותו שלו. לא זעזוע ממחבלים שיורים במילואימניק בן 70 שהוא גם מתנדב כרוני במבצעים צבאיים וחברתיים ומלך ידיעת הארץ, אלא התחשבנות ביורוקרטית על מינהלות שטרם הובררו.
מזכיר קצת את הנטייה לראות בעצמנו את האשמים העיקריים במלחמה ובהיעדר עסקת חטופים, ולמחוק מהמשוואה את אכזריות חמאס או אופציות אחרות למנופי לחץ. גם המהירות שבה צה"ל הכריז שמדובר בחלל - לא דבר מובן מאליו אם יש באמת שאלה על הפרק - לא הדליקה נורה אדומה למי שהזדרז להכפיש רב-סרן בשירות מילואים פעיל שהעז לגור בעפרה, לשמור מצוות ולראות בשירותו שליחות תרבותית מלבד משימה צבאית.
דווקא העיתונות מיהרה לחרוץ את דינו של הארכיאולוג החד-פעמי שחירף נפשו אינספור פעמים כדי לסייע לצוותים שפנו אליו בשל היכרותו הייחודית עם תוואי השטח. זה סמלי, מפני שדווקא כניסת עיתונאים לאזורי אש הפכה בשנה האחרונה לסוג של אופנה.
קיר הברונזה
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", הספיד את ז'אבו אל"ם ישי רוזוליו בשם צה"ל, וציטט את יגאל אלון. "הפכת את המשפט הזה לתוכנית עבודה ורצית להתחבר לכל חלקי העם".
את המונח "קיר הברזל" הגה זאב ז'בוטינסקי, ראש תנועת בית"ר ואחד מהוגי הדעות המוסריים של התנועה הציונית. לאורך ההיסטוריה, אנשי צבא עושים ב"קיר הברזל" שימוש לצורכי מדיניות בשטח, פוליטיקאים מהימין משתמשים בו כדי לנקוט יד קשה, ומהשמאל - כדי לצדד בגדר ההפרדה. צאצאים של הרוויזיוניסטים אוהבים לנפנף בקיר הברזל כהוכחה למורשת אבות, אך מי שיתעמק בכתבי ז'בוטינסקי, שהיה פוליטיקאי, מחזאי, משורר ועיתונאי שסיקר את הפוגרום בקישינב אבל תרגם את "בעיר ההריגה" של ביאליק בבית קפה בפריז - יפגוש השקפת עולם ימנית ורחבה אשר קיר הברזל שלה גמיש.
במאמרו "מבוא לתורת המשק" (1938) הוא דן ב"מחסור ושעשועים, הכרח ומותרות", ובין השאר כתב: "היות שהמילה שעשועים בשימוש הרגיל רומזת להתעסקות 'בלתי רצינית', יכול הקורא להניח בטעות שהופעות השייכות לסוג שעשועים מתגלות בעיקר בענף הפעולה הרוחנית של האדם - ספרות, מדע, דת, מדיניות וכדומה. זוהי טעות: חודו העיקרי של הגורם 'שעשועים' הוא דווקא בפעולתו המשקית של אדם".
ז'בוטינסקי מדבר על שני יסודות בחיים שלנו - על ההכרחיים, שאנחנו רגילים לכנות "לחם", ועל ה"מותרות", שאנחנו רגילים לכנות "שעשועים". הוא יוצא נגד התפיסה הרווחת שלפיה הלחם חשוב יותר מהשעשועים, ונגד ההנחה שלפיה השעשועים קלים יותר לביצוע מהלחם: "האלפיניסט שמטפס על פסגת הר, שאינה נחוצה לאיש, משקיע בלי ספק יותר מאמץ מאשר כורה פחם במכרהו", הוא כותב, למרות שטיפוס על פסגת הר זה לכאורה "שעשועים" וכריית פחם באה לשרת את ה"לחם".
כולנו זוכרים איך בתקופת הקורונה בוטלו קודם כל מחיינו ענייני התרבות והרוח – תיאטרון, הרצאות, מופעים, לימוד. מי צריך את זה כשיש מגפה? ובכן, מהר מאוד היה ברור שכולם צריכים את זה. עובדה – נערכו הופעות באולמות סגורים, צולמו ושודרו; זמרים הופיעו לקבוצות קטנות; הרצאות וסדנאות נערכו דרך הזום; לימודים התקיימו בזום ובטלפון לצורכי העשרה ורעב רוחני בלבד.
גם ז'בוטינסקי, שפעל במסירות ובנחרצות למען הקמת מדינה יהודית, חשב שבלי החלקים של הרוח והתרבות, ה"שעשועים", אין קיום ממשי ל"לחם". העם צריך בית גשמי, אבל מוכרח להשקיע ברוח כדי למלא את הכלי הזה. לפעמים זה מעט המחזיק את המרובה, ולפעמים זה המרובה.
ניצחון - אבל מאחוריך
המלחמה המוצלחת האחרונה שלנו היתה מלחמת ששת הימים, כך אומרים.
לא כי היה תכנון, ולא כי המטכ"ל שקד על אסטרטגיה. היא היתה מוצלחת כי בשנים שקדמו לה העם היה מחובר יותר לאתוס הציוני, והחינוך כנראה היה מעט שונה. "אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל אני נוגע באבני הכותל", שידר נרגשות כתב "קול ישראל" כשהגיע לרחבה, שבוע לפני שקצין חינוך ראשי הכשיר אותה לעלייה לרגל. מוטה גור דיבר כמו נביא באופן שתקשר היטב עם פקודיו ועם שיבת ציון: "אל מפקדי הגדודים, אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה... שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה... כל הגדודים לנוע אל שער האריות". זה הדלק שנתן למדינת ישראל את הניצחון ההיסטורי. הרוח הזאת חזקה מכל טכנולוגיה וכל מודיעין. אם היא לא מפעמת - קשה לנצח וקשה יותר להחזיק מציאות של ניצחון.
את רוח הקרב של תשכ"ז מנסים לחקות במוזיאון הניצחון ברבת עמון, בירת ירדן. ז'אבו ארליך הדריך גם שם קבוצות מטיילים מרגע שהסכם השלום שחתמו רבין והמלך חוסיין אפשר את זה. הוא הסתובב בבטחה, שמח וידען, במוזיאונים מקומיים, בקבר אהרון, בפטרה, בעקבה ובמרחבים נוספים של ארצנו, בשכם, בהר חברון, בבית עומאר, משוחח עם ערבים ועם נוצרים ועם יהודים ומחבר חיילים לשטח.
זאב חנוך ארליך, שגדל והתחנך בצפון תל אביב, לא הכיר בקירות ברזל. מי שמחובר לתרבות, למורשת, להשכלה - רואה במלחמה מצב זמני, ולא שוכח את צלם האנוש גם במקום הכי קשה.
"אולי אתה, מורה הדרך, אומר לנו 'מכאן אתם ממשיכים ידידיי'", אמר רב היישוב עפרה, בן פזי, וסיים: "קול אדוני שובר ארזים וישבר אדוני את ארזי הלבנון... אדוני עוז לעמו ייתן. אדוני יברך את עמו בשלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו