זה טוב גם לדמוקרטיה שלנו: הנבוט שבאמצעותו איימו על ממשלת ישראל - נעלמו

אין ביידן, אין בלינקן, וגרוע מכך עבורן: אין גלנט • מספיק לראות את התגובות המוטרפות לפיטוריו כדי להבין את המשמעות • חלקן גבלו בהמרדה, אחרות בהסתה • ניצחון של האריס היה מאפשר להמשיך, ואולי אף להגביר, את הקריאה ללחץ אמריקני כבד על ישראל, והיא מצטרפת ללחץ גובר שיוצא מתוך האליטה המקומית לסנקציות

איתן אורקיבי. צילום: אריק סולטן

ניצחונו של דונלד טראמפ הוא זריקת דחף גם עבור הדמוקרטיה הישראלית. זה משפט שעלול לנפח ורידי מצח לכמה אנשים, שהרי לפי תקנון הדעות הנכונות, חובה עלינו לשנן השכם והערב עד כמה טראמפ וגם בן דמותו נתניהו הם רודנים בהתהוות ואויבי הדמוקרטיה. אבל לא. מה שקרה באמריקה הוא במובנים כל כך רבים ניצחון דמוקרטי מסחרר של המוני בוחרים, שהצליחו לגלות עמידות תחת ארטילריה תעמולתית שהמטירו עליה המערכות מעצבות־התודעה מלב־ליבה של ההגמוניה.

ניצחונו של דונלד טראמפ שומט, אפוא, כלי עבודה חשוב מידיה של השכבה החברתית הזו, צילום: רויטרס

לא רק שהמערכות האלה גילו ניתוק מפואר מהסנטימנט הציבורי והעממי הרווח, הן פשוט לא ספרו אותו. זו תרבות הביטול האמיתית: לא מחיקת סמלי התרבות והמורשת שנקשרים לפשעי העבר, אלא הביטול העכשווי של אנשים שחושבים אחרת. הם פשוט לא על הרדאר כבני אדם בעלי השקפת עולם מנומקת. לכן המערכות האלה לא מוצאות כל טעם לקיים עימם שיג ושיח משמעותי, ובוודאי לא להתעמת עם עמדותיהם, שממילא מסווגות כ"הצבעת טינה" או "לאומנות" או "אנטי־דמוקרטיה".

"להתגבר" על הכרעת העם

זה עניינה של אמריקה, אבל זה גם עניינה של ישראל. בראש ובראשונה כי גם המערכות המקבילות להן בישראל מתנתקות כמו קרחון מסנטימנטים רווחים בשוק הדעות הישראלי, מדברות מעל ראשו של הציבור, מנחיתות עליו הטפות מוסר מלמעלה, ובמקרים רבים מאיינות לחלוטין את עמדותיו ואת תחושותיו. מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת המרכזית, אצולת מערכת הביטחון - האם יש כלי שלא נעשה בו שימוש כדי לעקוף את דעת הקהל? כדי "להתגבר" על ממשלה שנבחרה בהכרעת הרוב?

וזה בדיוק הרגע שבו אנחנו מגיעים לניצחון טראמפ: הוא נטל מידי מערכות ההגמוניה בישראל את אחד הכלים המשמעותיים והמרכזיים ביותר בארגז הכלים האנטי־דמוקרטי: שימוש בממסד האמריקני כמנוף לחץ על ממשלת ישראל.

המנוף הזה הורם במלחמה האחרונה בקדחת של הדלפות, לחצים, סנקציות ואיומים בעצירת נשק - שנועדו לרסן את ישראל, לחתור לסיום המלחמה, לייצר הסדר מדיני כלשהו ולדאוג לשקט תעשייתי. איכשהו, זו גם היתה עמדתה המודלפת לעילא של מערכת הביטחון, שמטפטפת ללא הרף - כולל השבוע - שאין אסטרטגיה, שאפשר לחתור לסיום, שצריך לבלום את נתניהו, שנתניהו "לא רוצה עסקה" ושצריך לטאטא את בן גביר וסמוטריץ'.

כל מערכת הטיעונים לצעדים האלה לאורך השנה האחרונה - כלומר, לבלימת ישראל ולעצירת תנופת הניצחון שלה - לא התבססה על נימוקים מעשיים, אלא על איומים מוסווים וגלויים באמברגו, בבידוד מדיני, במניעת תחמושת, ואיך לא - ב"קלקול היחסים עם ארה"ב".

הסימביוזה המחשבתית בין הסטייט דיפרטמנט לממסד הביטחוני בישראל היא תופעה מהממת בפני עצמה, ועוד יותר ממנה - הקלף הקבוע שנשלף כל אימת שממשלת נתניהו מעזה לפעול "בניגוד לעמדת מערכת הביטחון" ו"בניגוד לעמדת הבית הלבן". טורי הפרשנות מלאים באזהרות מפני "פרובוקציה" שתכעיס את האמריקנים. חלק מבעלי הדעה בתקשורת ובגופי המחאה אפילו קוראים מפורשות לביידן להתערב בגסות רבה יותר כדי "להציל את ישראל". ממה? מהכיבוש. מהימין. מנתניהו.

ניצחון של האריס ושל הדמוקרטים היה מאפשר להמשיך, ואולי אף להגביר, את הקריאה ללחץ אמריקני כבד על הממשלה, והיא מצטרפת ללחץ גובר שיוצא מתוך האליטה הישראלית לסנקציות בינלאומיות נגד ישראל או נגד "הקיצונים".

מנוף לחץ מסולק מארגז הכלים הפוליטי, צילום: אי.אף.פי

צריך להוסיף לזה את השותפות המלאה של מערכות התקשורת, המשפט, הביטחון והאקדמיה בליבוי הקריאות למרי אזרחי ולסרבנות צבאית. גם אם נכבס את זה אלף פעם בכינוי "אי־התנדבות", זה לא ישנה את המשמעות: לראשונה ניתנה בישראל לגיטימציה מלמעלה להציב תנאים פוליטיים לשירות הצבאי במילואים, ולאיים באי־כשירות כמנוף לחץ. הלכה למעשה - זה איום בסרבנות המונית, שקיבל תעודת הכשר גם מבכירי מערכת הביטחון לשעבר.

שבועות ספורים לפני מתקפת הפתע של חמאס יכלו ראשי תנועת המחאה להדהד מסר שלכאורה הגיע מתוככי הצבא: "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא, כיאה לדיקטטור שסיים את דרכו הפוליטית". זה אי־התנדבות או סרבנות? זו "הצעה שקשה לסרב לה".

היה נבוט ואיננו

ניצחונו של דונלד טראמפ שומט, אפוא, כלי עבודה חשוב מידיה של השכבה החברתית הזו, שדמויות רבות בה פועלות בקרבה מקצועית, ממסדית, עסקית וחברתית גדולה מאוד לממסד האמריקני. הנבוט שבאמצעותו היא איימה על ממשלת ישראל ועל הציבור הישראלי - ניטל מידיה. אין ביידן. אין אובמה. אין בלינקן. ואולי גרוע מכך עבורה: אין גלנט. מספיק לראות ולקרוא את התגובות המוטרפות לפיטוריו מצד מובילי הדעה באגף הזה כדי להבין את המשמעות. חלק מהן גבלו בהמרדה ובהסתה.

וכשמנוף לחץ כזה מסולק מארגז הכלים הפוליטי - כפי שאולי גם האיום בסרבנות סולק משם בבושת פנים - הדמוקרטיה הישראלית מתחזקת. אין יותר יכולת לבוא עם בריון משכונה אחרת ולהפחיד את המקומיים. היכולת לאיים בלחץ חיצוני כדי לאלץ את הממשלה לנקוט מדיניות שמנוגדת לעקרונות היסוד שלה ולהעדפת בוחריה - קטנה משמעותית.

אלה בשורות טובות לדמוקרטיה הישראלית, בתנאי אחד: שגם בצד השני, בממשלה ובממסד הישראלי, יחתרו ללא הרף לצמצום התלות בארצות הברית, כדי שמדינת ישראל תהיה חופשית לקבל החלטות שלא תחת לחץ ממעצמה מעניקת חסות - ומתוך ריבונות מדינית מלאה. זו המשמעות של דמוקרטיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר