הדרך היחידה להתנהל מול חוק גיוס שיחייב גם את החרדים לשאת בנטל היא בצורה ממלכתית ובוגרת: חוק אחד שווה לכולם. לא בכיות וזעקות שבר, לא טורי דעה רושפי אש, לא אמירות נוקבות בפאנלים, ואפילו לא הפגנות. לחוק צריכות להיות שיניים. מי שלא יקיים אותו - יתנהג מולו כמי שעובר על החוק. זה האיום שבאמת יכול לעבוד על החרדים. איך אנו יודעים זאת? כי הדבר היחיד שזעזע את חברי הכנסת החרדים וגרם להם ולמי ששלח אותם לכנסת לזוע באי־נוחות מוגברת, להילחץ ולנסות להגיע לפתרונות - היה שלילת חלק מהכספים, מהתקציבים ומזכויות היתר.
אף משפחה חרדית, שגם כך לא חיה ברווחה כלכלית, לא תשרוד לאורך זמן עם מינוס נוסף של עוד כמה אלפי שקלים בחודש. כבר כעת אימהות רבות חסרות אונים מול המצב במעונות והבור התקציבי שהוא יוצר בכלכלת המשפחה. השינוי חייב להיעשות בלי אמוציות, ברגישות, באומץ ובנחישות, והוא חייב להיעשות בעיקר כי למדינת ישראל אין אפשרות אחרת. זה או התרסקות טוטאלית - או גיוס החרדים. אנחנו כבר מעבר לקצה.
צה"ל עשה טעות קשה וחמורה כשניגש לסוגיה כמו שתדלן, שמדבר אל לב המנהיגים החרדים ומנסה לשדל אותם לשלוח את תלמידיהם בטוב. 70 שנות "הידברות" לא הספיקו כדי ללמד את הצבא והמדינה שאף אחד לא מוותר מרצונו על כוח ושליטה. לבוא לרבנים ולחברי הכנסת החרדים ולצפות שהם יפתרו את בעיית הגיוס - זו נאיביות לשמה.
מה שקרה במציאות בשטח זה מה שהיה ברור שיקרה. מי שהוקרבו ראשונים, מי ששמו אותם על השולחן, הם הבחורים הפחות מיוחסים מהישיבות הפחות טובות, כאלה שקצת מתקשים בלימוד ואבא שלהם לא מחזיק במשרה תורנית בכירה. "הנושרים" החלשים הוקרבו ראשונים לטובת האליטה. הם עדיין על שולחן המשא ומתן, מוזכרים כמי שיוכלו לספק את המכסות.
היה לכך תקדים בהיסטוריה היהודית: הקנטוניסטים היו ילדים שנלקחו בידי הרשויות ברוסיה של המאה ה־19 וחונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לצבא. העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודי. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש, וכפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר הם העדיפו לשמור על בעלי המעמד בחברה היהודית - הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות הרבה ביותר היה זה של ילדי העניים.
ראשי הקהל הצטדקו בטענה שהם נשאו בעול המס עבור אותם אביונים, והגיוס הוצג לעיתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חפערים" - לוכדים שעבדו תמורת תשלום ושהיו אחראים לאיתור מועמדים מתאימים ולחטיפתם במקרה שמשפחותיהם ניסו להסתירם.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואת התוצאות העלובות כולנו רואים בשטח. בינתיים זה גורם גם לבחור חרדי שרצה ללכת ללמוד מקצוע ולהשתלב בשוק התעסוקה להתחבא בין כותלי הישיבה מחשש שיקבל צו. האפליה הזו לא תצליח להחזיק מעמד לאורך זמן. הצורך בכוח לוחם הוא אמיתי, קריטי, בגדר פיקוח נפש.
במהלך השנה האחרונה התנפצו קונספציות רבות. גם קונספציית "החרדים לעולם לא יתגייסו" יכולה לאבד מעוקצה עם החלטות ממלכתיות, נחושות ושוויוניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו