תנו לרקורד לדבר

מה בסך הכל עשה גדעון סער שמגיע לו ולרעייתו כל העליהום הזה? פתאום מצא את עצמו מר תקווה חדשה תחת הפגזה נושנה. וזה הגיע עם חבילת הקומפלימנטים הקבועה, בנוסח "דיל פוליטי", "תרגיל מסריח" וכמובן - "פוליטיקה זולה".

מדהים לחשוב שפעם סער קצר שבחים על תרגילים מהסוג השלישי. קחו למשל את הקריצה ההיא מעל לראשו של נתניהו, שזיכתה אותו בצרור חיבוקים ומחמאות בנוסח "גיים־צ'יינג'ר", "ניצחון גוש השינוי" ו"משב רוח מרענן". ברגע אחד האיש האפור הפך לדמות נערצת: "אני חייבת להתוודות", אמרה רננה רז במגזין "את", "שהקריצה של גדעון סער במליאת הכנסת היתה ממש סקסית בעיניי". לאן התגלגלת יא גדעון. פרשנים עמדו ומחאו כפיים על סדרת מהלכים מבריקים: מהעריקה מהליכוד ועד לליל החניונים. מהפרידה מבני גנץ ועד לנטישת ממשלת החירום בעיצומה של הממשלה.

פוליטיקה זולה עולה ביוקר

אז מה שונה הפעם? אני חושב שהתשובה ברורה - הכל תלוי לאן התרגיל זורם. אם הוא מקדם את "השינוי", משפיל את נתניהו, מפרק לו את הגוש, מפורר את המחנה הלאומי ומסייע לתנועת הרק־לא־ביבי להקים ממשלה - מדובר בתכסיסנות מבריקה, בתמרונים מופלאים, בגאונות פוליטית. מט עוצר נשימה. אבל אם הכלים האלה פועלים בכיוון ההפוך - הם, כאמור, "פוליטיקה זולה", "תרגיל מלוכלך", "ספין", "איבד את הבושה", "הרקוב מכולם" ואפילו "ניצחון לסינוואר". עד כדי כך.

צריך להודות שהפוזיציה פועלת גם הפוך: רבים מבין תומכי הליכוד ונתניהו מתמוגגים לפתע מאפשרות חזרתו של סער. חלקם לא העלו על דעתם שיום יבוא והם יוכלו לסלוח לו על תרומתו העצומה לקריסתו הפוליטית של המחנה הלאומי. עכשיו הם מוכנים לקבל את פניו בזרי פרחים ובכרזות "כמה טוב שבאת הביתה".

ייאמר לזכותם של האחרונים, עם זאת, שתסכולם משר הביטחון גלנט אינו חדש. וחשוב מכך, רבים מאוד מהם החלו לסמן את הניתוחים המדיניים והביטחוניים של גדעון סער כקריאת כיוון מרעננת שממשלת נתניהו מוכרחה לאמץ, אם היא מעוניינת להציג חלופה אמיתית לדפוסי המחשבה המקובעים של ההנהגה הפוליטית והצבאית בישראל.

אין להכחיש: דבריו הנכוחים של סער הם כמו מים לצמא. יש בהם מעין צלילות מוסרית ומדינית שחסרה ברטוריקה של ההנהגה הישראלית, שכמו לא מסוגלת להיחלץ מסד האילוצים, המגבלות, החשבונות, ה"מה יגידו" בארץ ובעולם. הוא מנסח עבור רבים את התסכול העמוק מתפיסת ה"אי אפשר" שהנחילה לנו מערכת הביטחון הישראלית, שיואב גלנט הפך לנציג שלה בתוך הממשלה.

האכזבה מגלנט ברורה: המחנה הלאומי חשב ש"מי שלא רצה אותו בתור רמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון" - וזה אומר ניצי, התקפי, יוזם ופרו־אקטיבי. התחושה שמתקבלת ממנו בהתקרב שנה למלחמה היא של חוסר מיצוי. נעשו דברים מרהיבים תחת הנהגתו כשר ביטחון, ותחת פיקודו של הרצי הלוי כרמטכ"ל. התמרונים הקרקעיים, פשיטות הקומנדו, הסיכולים המשמעותיים, המבצעים המודיעיניים שמיוחסים לישראל. אבל גלנט, לפחות בתחושה, נותר כבול לדוקטרינות האסטרטגיות צרות האופקים וחסרות המעוף של מערכת הביטחון, בטח כשהוא דוחף לעסקאות. וחמור מכך - הוא בחר במובהק להיות השליח של גישתו הלעומתית של הממסד הביטחוני מול נתניהו. זה מקור האכזבה.

זו הסיבה לכך שסער, על פניו, נראה כמו משב רוח מרענן כל כך. המסרים שלו הפוכים ב־180 מעלות מדף המסרים של מערכת הביטחון על שופריה. והעובדה שהוא עצמו לא יוצא מערכת הביטחון, ולא עיצב את תפיסותיו ואת מערכת הנאמנויות שלו סביבה, היא רק יתרון. אז אפשר להבין את האופטימיות בימין הלאומי מהאפשרות שגלנט יוחלף בסער. והבונוס הוא שכניסתו לא רק תרענן מן היסוד את מערכת ההפעלה של המלחמה, אלא גם תבטיח יציבות פוליטית.  

עמדת השפעה, עמדת פרישה

אלא שבגדעון סער עסקינן. וזה אומר שגם אם הוא אומר עכשיו (וגם בעבר) דברים שנוח לחלקנו לשמוע, הדבר החשוב ביותר הוא הרקורד המעשי שלו. הוא פירק את הליכוד והיה מאדריכלי ממשלת השינוי שהחזירה את השמאל לשלטון. הוא העדיף לשבת עם מרב מיכאלי ועם ניצן הורוביץ מאשר עם מפלגות המחנה הלאומי. הוא חבר לרשימה משותפת עם בני גנץ(!). האין זו עדות מהימנה מספיק למידת מחויבותו למסרים שמפתים רבים כל כך בימים אלה? הוא ישב בממשלה שהרחיבה את שיתוף הפעולה עם הרשות הפלשתינית, שהתגאתה בהכנסת פועלים עזתים לישראל, שהתרברבה במבצע צבאי שפגע כירורגית רק בג'יהאד האסלאמי, ולא בחמאס, ולסיום - שהעניקה לנו הסכם גבול ימי עם ממשלת לבנון, כלומר עם חיזבאללה. גם אם פה ושם השמיע חריקת שיניים, הוא לא פעל לשיבוש ההחלטות האלה, ובטח לא לפירוק הממשלה הזו.

יסלחו לי חבריי בימין, אבל המעשים של סער הותירו עלי רושם גדול פי כמה מהמילים שלו. יכול להיות שהוא שר הביטחון שלו חיכינו. מצד שני, יכול להיות שבדיוק כמו גלנט, מהרגע שהוא יישב על הכיסא הוא ישנה פוזיציה, ויהפוך לנציג הממסד הביטחוני בממשלה.

ובעיקר, שווה לחשוב פעם נוספת לפני שמכניסים את סער לעמדה שממנה יוכל להפעיל על נתניהו אלף מנופי לחץ; עמדה שפרישה (נוספת!) ממנה בוודאות תביא לפירוק הממשלה; שתמורת הקרסת הממשלה הוא יוכל לסחוט מליברמן או מבנט או מגנץ תמורות דמיוניות. זו בדיוק הבעיה: סער יקנה את תחייתו הפוליטית אם הממשלה תצליח בניהול המלחמה - ואז הדבר ייזקף לזכותו. והוא ירוויח כפליים אם יגיש, בפעם השנייה, את ראשו של נתניהו ליריביו באופוזיציה - ובקפלן.