להתנגד לממשלה, לא למדינה

אנחנו עושים מילואים גם כשהממשלה גרועה, שולחים את הילדים לצבא, משרתים גם כשהיא נכשלת בהשגת יציבות ביטחונית מול האויבים מבחוץ ויציבות פנימית בתוך החברה הישראלית. הסיבה לכך היא שאין ברירה אחרת. הממשלה היא לא המדינה. אהבה או שנאה לראש הממשלה הם לא תחליף לחובה שלנו לדאוג לפריחה ולשגשוג של הפרויקט הציוני. מה זה שלנו? כל מי שגר פה ומתכנן לגדל את הדורות הבאים במקום הזה.

והדבר החשוב ביותר הוא שצריך לשמור על צלילות הדעת: מי אנחנו ומי האויב שרוצה להשמיד את מדינת ישראל. לא מי היריב הפוליטי או האדם השנוא עליך. לאויבים שלנו לא אכפת למי מצביעים ומה חושבים על הממשלה. אכפת להם להרוג יהודים. צלילות הדעת היא מה שנדרש מאיתנו כדי לצאת מהשפל הזה - נדרש לא מהממשלה אלא מהמולדת.

‎וזו בדיוק הסיבה שהקריאות/רמיזות של יאיר גולן להפסקת שירות מילואים חמורות מאוד בעיניי. אני מעריך את גולן על שירות ארוך ומסור למדינה, אף שמדינית הוא אחד הטועים הגדולים לטעמי. אני גם מעריך את ההתגייסות שלו ב־7 באוקטובר. פגשתי אותו במלחמה על מדים, וזה היה בעיניי חלק מהסיפור שלנו. לא משנה מה עשית וחשבת לפני, כשהמולדת בסכנה - כולם מתייצבים. דווקא על רקע זה, הקריאות הפוליטיות שלו מפחידות אותי.

הוא לא חייל מילואים שולי שמתחזה ללוחם בעזה וקורא למרד ברמטכ"ל. את המתחזה הזה צריך להעיף, וכל מי שמקדם אותו מקדם כאוס במדינת ישראל. גולן הוא מנהיג של קבוצה גדולה בישראל, שחלקה הגדול משרת עכשיו בסדיר ובמילואים. ישאלו תומכיו משמאל, איפה האחריות של הממשלה? לא יודע. אין לי שום מילה טובה להגיד על ההתנהלות, הסיאוב וחוסר קבלת האחריות שלהם ל־7 באוקטובר. מה זה משנה? כל קריאה להתפרקות מסכנת אותנו.

למלא את החלל

המלחמה הזאת מעצבת את עתיד מדינת ישראל למאה השנים הבאות. אנחנו על קו פרשת מים - לא פחות מכך. לכן אין דבר כזה מהלך ניטרלי. אפשר רק להשפיע לרעה או לטובה. כל מי שרואה את עצמו מנהיג, צריך לקום בבוקר ולשאול את עצמו מול המראה לאיזה כיוון הוא לוקח את הספינה. האם הוא מחזק או מחליש את החברה הישראלית, את היכולת שלנו להילחם ולהחזיר את הביטחון.

‎פוליטיקאים, עיתונאים, צייצנים - לכולם יש אחריות. איך זה קרה שהם אחראיים? התשובה קשה ופשוטה - אין אחרים. ריק. חלל מנהיגותי עצום במשבר הכי קשה שלנו. לא על הנייר או בתארים אלא בפועל, בתחושת האמון והביטחון שבין אזרחים למנהיגות.

כמו ב־7 באוקטובר כשהדרג הפוליטי השתתק מפחד, ומי שלקח פיקוד היו המילואימניקים והחברה האזרחית, עכשיו הם מדברים ולא אומרים דבר. כולם בן גבירים שמחזיקים שלטים ועושים קולות למצלמה, וכשהיא נכבית הם נעלמים. השמאל־מרכז מיואש, אבל הימין האידיאולוגי נעלם. דווקא כשהוא צודק, אין לו נציגים. יש רק שחקני תיאטרון שמצהירים הצהרות ומאחור ברקע בת חפר תחת אש, הגליל ריק ויישובי העוטף, משאיות סיוע הומניטרי ואלפי משתמטים בחסות הממשלה. המציאות הפוכה.

‎כדי לנצח, המלחמה חייבת להסתיים בהחזרת תחושת הביטחון לצפון ולדרום, בלחץ שבו החטופים החיים חוזרים, בהחלפת המנהיגות ובהסכמות חדשות בתוך החברה הישראלית. מה שייקבע עכשיו, ישפיע לדורות. ביטחון, אחדות, שוויון בנטל. ברגע השפל שלנו יש גם הזדמנות לבצר את מדינת ישראל.

ייאוש הוא לא תוכנית עבודה

‎אנחנו מתקרבים לסיום המלחמה בדרום, עם שליטה ברפיח וכניסה לאזורים שבהם צה"ל עדיין לא תמרן. אין עוד הרבה עבודה ברורה שם. יש הישגים צבאיים בכל פינה שבה מתמרנים, והלחץ הצבאי הוא האמצעי הכי טוב למשא ומתן סביר על החזרת החטופים. המחיר של המלחמה הזאת כבד מאוד - חיי חיילים שלנו - אבל התוצאה היא פירוק חמאס והשמדת מרבית התשתית שלו.

מה לגבי היום שאחרי? עזה תיראה כמו דרום לבנון טרם נסיגת ישראל. מוצבים במרכז הרצועה, ברכסים הגבוהים, אני מקווה שגם בציר פילדלפי שמפריד בין ישראל למצרים. ברצועה ישלטו פלשתינים ששונאים אותנו, ולא משנה איך יקראו להם ולאיזה ארגון הם משתייכים רשמית. המנוע היחיד להסרת האיום לאורך שנים הוא הפחד מתגובה ישראלית וכניסה ויציאה של כוחות צה"ל כדי לחסל טרוריסטים שמרימים את הראש.

‎את המילים האלה צריכים לומר חברי הממשלה לציבור, כולל גנץ ושריו - הם חלק מהממשלה ואחראים במידה שווה על מה שקורה במלחמה - להסביר מה הם רוצים, ועליהן להוסיף מועד לבחירות בחודשים הקרובים ואת המילים "אנחנו אחראיים". בראש ובראשונה היה נתניהו צריך לומר זאת. אבל הם לא עושים זאת.

‎אני מבין את תחושת חוסר האונים ואת הייאוש של חלקים גדולים בחברה הישראלית. הפער בין מה שאני חווה כשאני במילואים לבין החזרה לאזרחות תמיד מעורר בי תהיות. עם נפלא שפשוט מגיע לו יותר. שמגיעה לו מנהיגות ראויה. העניין הוא שייאוש לא מוביל לתיקון של המדינה. כדי לתקן צריך להתגייס למלחמה, ולהתגייס לפוליטיקה, לחזור לערכי היסוד הציוניים, ולא לחזור לוויכוח הפוליטי של ערב המלחמה. השינוי יבוא מהמתגייסים.

פינה טובה: יש המון פרויקטים מרשימים עכשיו שעוסקים במלחמה ובגיבוריה. כל כך הרבה נופלים לא מאפשרים התייחדות של אומה עם בניה. אחד מהפרויקטים האלה הוא ״ללכת יד ביד״. הרעיון שלו הוא לחבר בין קבוצות נוער למשפחות שכולות למען הנצחת הנופל והעברת סיפורי הגבורה.

דוגמה מעניינת היא כפר הנוער ימין אורד ומשפחתו של סא"ל סלמאן חבקה ז״ל. כפר נוער דתי שמנציח את דמותו של המג״ד הדרוזי המצטיין.

עכשיו עסוקים בכפר בהקמת פינת ישיבה לזכרו, בדחיפה ליצירת קבוצה של צעירים שעסוקה בלימוד על חייו ועל מותו של אדם שהיה ואיננו עוד, שמתעסקת בגבורה שלו, בנכונות שלו, באזכור שלו. אין מהלך חינוכי ראוי יותר, ולמשפחה עצמה זה נותן כוחות עצומים. זה לא תיקון מדינה, אבל בהחלט יצירת תשתית למדינה מתוקנת.