אין אמונה ברב שאומר "נרד מהארץ כדי לא להתגייס"

לציונות הדתית יש תפקיד מכריע בשיקום מדינת ישראל אחרי המלחמה. הנחת המוצא על ברית "חשובה" בין החרדים, לליכוד ולמפלגות סרוגות התנפצה לכולנו על הראש. במקום "ימין על מלא"- סיסמה שתמיד היתה ריקה מתוכן, יש עכשיו הבנה מלאה שכדי להציל את המדינה צריך "אחדות על מלא". זו המשימה הלאומית ומכיוון שכך זו גם המשימה הפוליטית של יוצאי הציונות הדתית. בחזרה למקום הטבעי – הגשר ונקודת ההכרעה על עתיד ישראל. המפלגה שנושאת את השם הזה לא מבינה עדיין, אבל זה כבר קרה.

באופן אישי המלחמה הביאה גם אותי לגלות שוב את החברה שבה גדלתי, לגלות ולהתפעל מחדש, גם מהצדדים השמרניים שבה. היתה לי ביקורת נוקבת על הזרם החרד"לי, שביטא בעיניי את המונופול החרדי, ביקורת על ההיצמדות לנתניהו ללא קשר למעשיו, על יותר מדי עיסוק ב"שמאלנים" ובשאלה "נגד מי אנחנו" במקום ב"במי אנחנו".

הכל התפוגג אצלי בחצי דקה בתחילת המלחמה. על מדים וקסדה, כולם התמקדו במטרה המשותפת להציל את ישראל. זה היה שיעור חשוב לכל מי שנלחם. מסירות הנפש, הערבות הדדית, המחויבות לעם ולארץ, הפכו להיות הקריטריונים היחידים שמשנים משהו. כל היתר התפוגגו, חזרו למקומם הטבעי ככלום. בכל אחד משהו השתנה. גם בשמרן הדתי הכי גדול או באתאיסט הכי גדול, שחלקו את רגעי השפל וההתעלות במלחמה.

ויש שינוי נוסף: הרמת המסך מעל האמונה במדינה. שנים רבות מדי דחפו חרדים ועסקנים מהליכוד את המונח "המחנה האמוני", כמשקולת נגד לחיבור בין הזרמים הציוניים השונים. זה היה שקר פוליטי מפואר, שנועד לייצר היפרדות. חילול השם. הניסיון לנכס את היהדות גרם נזק אדיר, הרחיק ישראלים רבים מיהדותם, יצר מראית עין של מונופול חרדי על המסורת ומנגנון אדיר של סיאוב סביב הדת. הדת הפכה לעסקה פוליטית, וכולנו התרגלנו. אגב, השמאל־מרכז היה מוכן לשלם את אותו אתנן למפלגות החרדיות, אם רק יבואו איתו. אין צדיקים בסיפור הזה.

התוצאה היתה פגיעה אדירה בעוצמתה של ישראל. החרדים נפגעו מכך שקם להם גטו סגור ללא השתלבות בצבא ותמרוץ לימודי ליבה. המדינה נפגעה ממחסור בחיילים, והכלכלה סחבה אוכלוסייה חלשה. המלחמה יצרה צלילות: צה"ל זקוק ללוחמים. כל אמירה אחרת היא קשקוש. אנחנו במלחמה קיומית שלא הסתיימה. האויב מסביב רוצה וירצה להשמיד אותנו.

המחנה האמוני היחיד בארץ הזאת, הוא זה שמאמין בצדקת הדרך עד כדי סיכון חייו וחיי ילדיו בהגנה על המולדת. אין אמונה ברב שאומר לרדת מהארץ ולא להתגייס, זו כפירה בעיקר. אין אמונה אצל מי שצועקים "נמות ולא נתגייס". הם צועקים, אנחנו מתים. מי שמאמין לא מפחד, וגם אם הוא מפחד - הוא לובש מדים ונלחם, כי זה הבית.

התובנה הזאת הפכה לעובדה אצל רוב אנשי הציונות הדתית. המחיר  ששילמו בתים רבים של חובשי כיפות סרוגות, החיבור הרגשי בשדה הקרב, תחת אש. כל יום במלחמה הוא תזכורת לכך שבמשך יותר מדי שנים התעסקנו בשטויות, במקום לזהות איפה נמצאים האיומים האמיתיים עלינו.

השותפות של הציונות הדתית (לא המפלגה) עם נציגים חילונים, עם שמאל ציוני ומרכז, היא זו שהצילה את המדינה. היא זו שמספקת עכשיו ביטחון מול מערכת פוליטית מקולקלת. היא זו שתשקם את ישראל.

מחכים להחלטה

רמדאן הגיע. אנחנו לא מתמרנים ברפיח, והסיוע ההומניטרי מתגבר. השבוע התחיל לפעול הנתיב הימי, במקביל להצנחות מהאוויר. שיהיה ברור, ואדאג לומר זאת שוב ושוב: ככה אנחנו מאבדים את אמצעי הלחץ הכי חשוב שלנו לשחרור החטופים.

אני מקפיד שלא להשמיע ביקורת על מה שהיה. ברור שהיו טעויות בדרג הצבאי, במגזר הציבורי ובדרג הפוליטי. ברור שכל אחד מהנושאים באחריות יצטרך ללכת הביתה. אבל אין לי כוונה להצטרף למצעד מחלישי הרוח, שמייצרים קמפיינים נגד מפקדי הצבא שאחראים על הלחימה ממש עכשיו. בעיניי, זה מעשה אנטי־ציוני.

אני מרים קול כאשר ניתן להשפיע על העתיד הקרוב. על ההכרעה. מה המטרה שלנו? להחזיר את התושבים בבטחה לבתיהם - לצפון (ושם אנחנו לא נצליח אם לא נפתור את הבעיה צבאית) וליישובי הנגב המערבי.

הסיוע ההומניטרי הוא דוגמה לכך. היה צריך לעצור אותו מלכתחילה. כל מה שעובר לרצועה, מגיע לחמאס. קודם כל לאנשיו, ואז כאמצעי שליטה למקצת האוכלוסייה האזרחית. מי שיכול להתקומם תלוי באוכל שמחלקים אנשי חמאס. זה ברמת חוסר סבירות קיצוני מצד ישראל לאפשר זאת.

ברור שחייבים להעביר אוכל מול הלחץ העולמי, אלא שלשם כך ניתן היה להקים עיר אוהלים מאובטחת בשליטה ישראלית מלאה. כל מי שנכנס אליה, עובר בידוק. מחבלי חמאס ייעצרו, אזרחים יישארו. טענתי מזמן שצריך להקים עיר זמנית כזאת ממזרח לכרם שלום. להערכתי, זה כבר לא יקרה. מה שניתן לעשות עכשיו זה לייצר שטח נקי במרכז הרצועה או בצפונה (נקי ככל האפשר בהתחשב בתת־הקרקע), ולשם להעביר את העזתים ואת כלל הסיוע ההומניטרי.

זה מבצע לוגיסטי מורכב מאוד, אבל הצלחנו להעביר מיליון וחצי עזתים מצפון לדרום. נצליח גם בזה, אם רק נקבל את ההחלטה. למה לא עושים זאת? כי הממשלה לא מנהלת מהלך כזה, חד וחלק. כל היתר סיפורים. זה לא הצבא ולא קציניו, זו הממשלה שלא מחליטה. מבן גביר דרך נתניהו ועד לשרי המחנה הממלכתי. אי אפשר לשבת בממשלה ולטעון שאתה לא אחראי. 

פינה טובה

תוך כדי מלחמה יש משימה חשובה בעורף - משפחות המילואימניקים. כחודשיים אחרי תחילת המלחמה החליטה עדי לכנר־שבת שצריך להשמיע את הקול של נשות המילואימניקים שהרגישו שקופות.

ככל שהמלחמה התקדמה והמשק חזר ל"שגרה", כך הפער גדל. בזמן קצר פורום נשות המילואימניקים גדל, וכיום, עם 15 אימהות, הן עומדות בראש אלפי פעילות ומייצגות מאות אלפי משפחות שבניהן נמצאים בחזית. הפורום תומך בנשות המילואים, מעצים אותן ומקדם מדיניות מול הממשלה והכנסת. המטרה: מעטפת שתחזק אותן במערכה המוצדקת בתולדות המדינה. אני מכיר כמה נשים שנעזרו בגורמים משפטיים בגלל בעיות בעבודה או אפילו התעמרות. את הכרת הטוב למשפחות, ובעיקר לנשים, חייבים לממש כדי לנצח.