כשהפלגנים ייצאו מהרשת, הם יגלו שהפכו למיעוט

אין לי כוונה עוד להתייחס לשיח הציבורי הרעיל, כל עוד אני במילואים. הוא חלק מהתחלואים של מדינת ישראל שחייבים לתקן. מי שמתווכחים על משקאות מתוקים הם אנשים מנותקים. לא יכול להיות שזה מה שחשוב עכשיו, בזמן שחלק גדול מהישראלים נלחמים בחזית ומשפחות שלמות לא ישנות בלילה. 

כך גם הוויכוח ההזוי על אוסלו. כאילו זה תירוץ למשהו. כאילו מאז הימים האלה לא היה אפשר לשנות, לשפר את ההגנה, להחליט אחרת. כאילו אוסלו, ההתנתקות, קו הסיום בצוק איתן, כל אלה גזירת גורל שאחריה לא היה אפשר לתקן דבר.

מעין תפיסה גלותית הזויה שאומרת שאין כזה דבר מנהיגות, רק גורל אומלל. הפוך לרוח הציונית, לליבה החינוכית שיהודים לוקחים את גורלם בידיהם. אז דווקא בשל כך ולכבודם של הנופלים, ובהם יותר מדי אנשים שאני מכיר, אני רוצה לעסוק בתיקון. לעסוק באלה שמסוגלים לתקן ביום שאחרי, ולא באלה שיודעים רק לתרץ ולהתבוסס באותה מדמנה שהכרנו ביום לפני טבח 7 באוקטובר.

בעיניי, יש היום תקווה גדולה בשתי קבוצות שאני מזהה. אנשי המילואים והציונות הדתית. המילואימניקים מובילים עכשיו - ברגעים אלה ממש - את מדינת ישראל בשדה הקרב. אני גאה להיות חלק מהם. הם מובילים לא בגלל פקודה צבאית או דרגות, אלא בשל תחושת אחריות שיש להם. הם מסכנים את חייהם, את כל עולמם, רק כדי להחזיר ביטחון למדינה. הביטוי המזוקק ביותר לערך הערבות ההדדית. הם עושים זאת כבר קרוב ל־80 ימים, רק כדי להשלים בור מנהיגותי עצום שהתגלה בשמחת תורה. וכן, הם נלחמים עכשיו בחזית ויהיו אחראים לתיקון ביום שאחרי.

הקבוצה השנייה שלא שמים אליה לב בהקשר הזה של היום שאחרי, היא הציונות הדתית. לא המפלגה ולא האנשים הפוליטיים שאיכשהו נכרכו או חטפו את שמה, אלא המקור. הציונות הדתית שהוקמה כחלק מהתנועה הציונית. מגזר עם גאווה גדולה ביכולת לבנות גשרים.

שיעור הנופלים הגדול בקרב יוצאי הציונות הדתית מחייב את כולם למחשבה נוספת על מה שקרה פה בשנים האחרונות. להבנה עמוקה של האחריות הגדולה שהחברה הזאת לקחה במלחמה. אין לי פה כוונה לקרוא ל"שמאל" הישראלי לחשוב מחדש על הציונות הדתית. כולם צריכים לבחון מחדש הכל. הקונספציות כולן נשברו; הביטחוניות, המנהיגותיות, וגם מה שידענו על החברה הישראלית.

כולם זה כולל גם את מחנכי הציונות הדתית ורבניה. הם ברובם גם לא ראו את מה שהיה להם מתחת לאף. יש לי יחסים מורכבים עם החברה הזאת, שבה התחנכתי. בעיניי, היא היתה מורכבת מקצוות גדולים עם פערים גדולים מדי. החרד"לי, שמתנהל כחרדי עם כיפה סרוגה; מול הדתי לייט, שחי בשילוב מוחלט בתוך החברה; הדתיים לשעבר שמנהלים יחסי אהבה־שנאה עם מערכת החינוך והסביבה שבה התחנכו; הליברלים והשמרנים.

המלחמה הזאת איפסה אצלי הרבה מאוד מחשבות על החברה שבה גדלתי. אני מבלה זמן רב בחודשים האחרונים עם האנשים האלה. לא רק אלה שנראים וחושבים כמוני. זה מחדד מאוד את תחושת השייכות.

כאבתי מאוד את ההצבעה הפוליטית של חלקים גדולים בציונות הדתית בשנים האחרונות. ביקרתי בחריפות את המוכנות להכניס לרשימה לכנסת אנשים שבעיניי ביטאו ערכים שהפוכים לערכי הממלכתיות והמחויבות למדינה, כפי שאני הכרתי.

זה היה ליקוי מאורות אדיר בעיניי, אחת הבעיות שהובילו לקרע החברתי. כעסתי על הוויתור הגדול שעשו בשם הפוליטיקה על מנהיגות ערכית ועל מושגים כמו הצנע לכת. הציונות הדתית שאני גדלתי בה ראתה עצמה בונה גשרים ולא שורפת גשרים, אחדות ולא פיקציה על "ימין מלא".

מה שקרה לי מאז המלחמה זה שהצלחתי לראות שמאחורי הבוץ הפוליטי נמצא אותו יהלום. אותם ערכים, ולא משנה באיזה חלק של הציונות הדתית מדובר. הם לא לבד אנשי הציונות הדתית, מספיק לראות את רשימת הנופלים כדי להבין שכלל עם ישראל נמצא שם. לוקח חלק בנטל.

מספיק לשבת לכמה דקות במגנן של אחד הגדודים, לדבר עם המילואימניקים, כדי להיזכר שיש פה כור היתוך שאין כמוהו. הזוי שעד לפני חודש אנשים התווכחו איתי שאין יותר צבא העם. שאני חי בעבר עם המחשבות שלי על מדורת השבט.

אין אופציה אחרת

מה שאני רואה בימים אלה, מי שנמצא בשטח רואה ומרגיש באותה מידה. האחריות הגדולה למפעל הציוני, האמונה האדירה בצדקת הדרך. אלה, ובעיקר אחוות הלוחמים, שאי אפשר להסביר אותה במילים, לא מאפשרים שום דבר אחר ביום שאחרי מלבד לתקן.

זה איפוס לכולנו - הדתי והחילוני, המתנחל החרד"לי והקיבוצניק. כשיושבים ביחד ונלחמים ביחד - נזכרים למה אנחנו כאן. דווקא אנשי הציונות הדתית, אלה שהלכו בכל הכוח על "ימין מלא" ועל מאבק ב"שמאלנים", יהיו חלק בשינוי הגדול. דווקא משם הולך לצמוח ההבדל.

מי שחי עדיין ב־6 באוקטובר עם מאבק ברשתות, ספינים מכוערים וקמפיינים של הכפשה שלפעמים קשה לדעת אם הם חלק מניסיון איראני או רפש אותנטי, מי שחי שם - יגלה שהוא מיעוט. המלחמה השמידה את מרכזי הכובד של השונאים והמפלגים. הם חיים בבונקר שבטוויטר. כשירימו את הראש יגלו את המציאות.

אנשי הציונות הדתית הם אלה שיחזרו לבנות גשרים כדי להתרכז בעיקר, ולא בטפל. הם אלה שיתקנו את ההנהגה, הביטחון וההתיישבות. הם השותפים של המרכז הישראלי - הימין והשמאל הציוני. אין עוד שאלות לגבי האויב. אין שאלות לגבי מה שחשוב. אני מקווה שאין שאלות לגבי הכישלון המנהיגותי האדיר שהיה כאן והצורך לאפס ולתקן. מה שהיה לא יהיה. √