ירושלים, 13:00 בצהריים. יום חמישי. אזעקה מפלחת את השקט המקסים של הגן הבוטני. "איזה יום אביב נהדר, זה יום שנועד לטיולים", שרו כוכבי "בלי סודות" בשנות ה־80. שנים שמי שנולדה בהן זכתה - היא יודעת שאזעקות זה לא נורמלי, שזה דבר מפחיד ושהתגובה אליו היא בהלה בריאה ואיומה, חרדה נורמטיבית וכאב חד שמפלח את הלב, גם אם שומעים את האזעקה אגב צפייה בסרטים מששת הימים או מיום כיפור.
שיגורים מתימן ברחבי הארץ // רשתות חברתיות
אבל ביום חמישי בצהריים ראיתי שהעולם נחלק לשניים: הנבהלים שרצים לתפוס מחסה - והצעירים שמביטים לשמיים כדי לבדוק איפה היירוט פוגש אותם. אלו ואלו פותחים אפליקציות לברר אם מדובר בהתעללות חות'ית או עזתית, כאילו זה משנה.
הפטנט התודעתי
אמרו לי איך אתם מגיבים לאזעקות ולכיפות ברזל, ואומר לכם מתי נולדתם. והרי החדשות: ככל שנגיד לעצמנו שזאת בסך הכל אזעקה והכל בסדר - כך נגזור על הדורות שאחרינו עוד ועוד מהדבר הנורא הזה. אסור לנרמל אזעקות. מי שמנרמל אזעקות מנרמל טילים. מי שמנרמל טילים מנרמל פיגועים. מי שמנרמל פיגועים מנרמל חטיפות.
תהיו האנשים שלא מצליחים להסדיר נשימה אחרי אזעקה. תהיו האנשים שלא מסוגלים לעבור לסדר היום אחרי ניסיון פיגוע. תהיו האנשים שלא מתפעלים מכיפות ברזל שעפות בשמיים. כיפת ברזל היא פיתוח חדשני ומרשים, וכל הכבוד למי שפיתח אותו - אבל כשאנחנו מנרמלים את הספיגה השמימית של הטיל, אנחנו בהכרח מביאים על עצמנו חדירות קרקעיות בהיסח הדעת, תחת אותו צליל אזעקה ממש. חשבנו שפיצחנו את השיטה, שאפשר להילחם באויבים בעזרת הפטנטים האלה, שאזעקה זו רק קריאת התפעלות מההמצאות שהודפות מלחמה מהאוויר - וקיבלנו מלחמה שהיכתה אותנו בתדהמה על הקרקע.
הלקח הכי גדול מ־7 באוקטובר הוא שהפטנטים נמצאים בדברים הפשוטים. אי אפשר להכריע אותם באמצעים מתקדמים. הדבר הכי מתקדם הוא התודעה, ותודעה אי אפשר להכניע בהכחשה. לחשוב ששנאה ורצון לחסל אותנו אפשר לנצח ביירוט מהאוויר - זו הכחשה.
כשאנחנו מנרמלים אזעקות, אנחנו חוזרים לדפוס של 6 באוקטובר. דפוס ההכחשה. מוטב לחזור לעידן הישן, שבו נחרדנו מאזעקות כי ידענו שמשמעותן היא אויב שבא להסתער. עידן שבו לא התפשרנו על "טפטוף" של טילים, על איכות החיים שלנו או על איכות תדמית הלאום שלנו. זה המובן מאליו. זה פשוט וטבעי כמו חמצן.
במלחמה מספחים שטח כי זו השפה שהאויב מבין. חיי אדם קדושים לנו, ולכן אין משחק או פשרה על חטופים או על חיילים, ואין נורמה מילולית של "נחזיר אותם חיים או מתים", כי כל יום שבו חטופים שלנו נמצאים בשבי האויב, הוא בלתי נסבל.
כשהיינו קטנים, אבא סיפר לנו סיפור: בדואר המרכזי בארקנסו שבארה"ב מצאו מכתב המיועד אל פרופ' ניומן המתגורר בג'רוזלם. המכתב עבר מדוור לדוור, ואף אחד לא מצא את תא הדואר המסוים. בסוף הם פנו אל מנהל הדואר, שכתב על המעטפה: Try Israel.
רק בישראל
"מייסדי ארה"ב היו נוצרים שהתנ"ך היה חלק מרכזי בספרייתם", הסביר לנו אבא, ועל כן הם לקחו שמות מן התנ"ך ונתנו את השמות האלה לערים שהם הקימו. אז יש בארה"ב כמה ערים שקוראים להן ג'רוזלם - כלומר ירושלים. יש ברחבי ארה"ב גם שש ערים שנקראות "בית' להם" - כלומר בית לחם, כמו זו המקראית שמזוהה עם רחל אמנו, זו שרות ובועז ניהלו בה את הרומן הכי רומנטי בתנ"ך. יש שמונה ערים שנקראות Shilo - כמו שילה, המקום שבו הוקם המשכן שבו חנה התפללה לילד. יש 13 ערים בשם חברון (שיהודים יכולים לגור בכל החלקים שלהן, לא כמו בחברון האמיתית). וכמובן, הדובדבן שבכתר - מי לא התפעל כשקלינט איסטווד נבחר לראש עיריית כרמל, המקום ההיסטורי שבו אליהו הנביא פינק את נביאי הבעל.
כשמנהל סניף הדואר בארקנסו כתב על המעטפה "נסו בישראל", הוא היה מעשי, אך גם כיוון את הצוות אל המובן מאליו. אם זה כתוב כמו "ירושלים" ומאוית כמו "ירושלים" - זה כנראה קודם כל ירושלים, וירושלים היא קודם כל בישראל.
אנחנו מתגאים בהיותנו אומת ההייטק, ובצדק. ילדים שקדנים חושבים מחוץ לקופסה, כותבים קודים, מקימים סטארטאפים ועפים באוויר. המשק הישראלי משתבח לא רק באקזיטים, שלעיתים מגיעים אליו בצורת מיסוי מאסיבית, אלא באמונה הישראלית שהשמיים הם הגבול. אז למה בכל הקשור לכללים הבסיסיים, שמאפשרים ליהודים ברחבי הגלובוס חיים פשוטים מאז ומעולם - אנחנו מתעקשים לצלול למעמקי ההכחשה, ולחפש המצאות במקומות שבהם הפתרונות היעילים לקוחים מן העולמות הפשוטים של טוב ורע, אמת ושקר?
עובדות החיים הן בסיסיות, במיוחד במזרח התיכון. אם ערבים לוקחים לך חטופים ב־7 באוקטובר - ב־8 באוקטובר אתה מכריז שאם הם לא חוזרים בתוך 24 שעות, כל השטח שממנו יצאו מפגעים ייכבש ויסופח מיידית למדינה. אדמה מעניינת את האויב, חיי אדם מעניינים אותנו. מדובר בנתון שברגע שהפסקנו לפעול לפיו - הפסדנו.
להתרגל לכך שיש חטופים בידי האויב פירושו לוותר על הדבר הכי חשוב לנו - חיים. אסור לנרמל סבבים שבהם נכנסים לשטח אויב, מקריבים חיילים ויוצאים עד שקן המחבלים יגדל שוב. אסור להתרגל לאזעקות במרחב הציבורי - בקריית שמונה, בשדרות, בתל אביב, בירושלים. זו ספירה לאחור לקראת חדירת המחבלים הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו