התחקירים המערכתיים שנערכו בצה"ל על מחדל 7 באוקטובר התמקדו במה שקדם לבוקר המתקפה, לרבות התפיסות המבצעיות שיצרו את התנאים לכישלון קרב ההגנה. אלא שסוגיה אחת מרכזית נעדרת משיח זה: תפיסת ההגנה על היישובים.

ב־2018 פרסמתי מאמר בכתב העת "בין הקטבים" של אגף המבצעים בצה"ל, ובו קראתי לחידוש ולריענון תפיסת ההגנה המרחבית, אלא שקריאה זו לא נענתה. למעשה, באחת ההערות שקיבלתי במטכ"ל אף נאמר לי כי "החברה הישראלית השתנתה. אין עוד צידוק לבקש מאזרח ביישובי הספר לישון עם נשק מתחת למיטה".

7 באוקטובר הוכיח, לצערנו, את ההפך. דווקא על רקע תחקירי הלחימה ביישובים השונים, נראה כי השיבה לתפיסת ההגנה המרחבית נראית נחוצה ביותר. זו תפיסה שהתגבשה בשנות המאבק להגנת היישובים בימי חומה ומגדל, בתקופת מאורעות 1936-1939, וקיבלה משנה תוקף בקרבות ההגנה של היישובים בתש"ח.

גם בחלוף שנה וחצי מהכישלון הנורא בהגנת היישובים, המציאות כמעט לא השתנתה: במצב שגרה, פרט לכיתת הכוננות הקיימת כמעט בכל יישוב ספר, יתר התושבים אינם חמושים ואינם מאורגנים להגנת היישוב. נוסף על כך, לא קיימת ביישובים תשתית ביצורים מתאימה להגנה מול אויב בהתקפה סדורה. בעבר, מראשית הקמת צה"ל, הוקמה ביישובים מערכת ביצורים להגנה על תושבי המקום, כמגויסי מילואים, במסגרת ההגנה המרחבית.

צבא סדיר מקומי

בסיום מלחמת העצמאות הונח על שולחן הכנסת חוק שירות הביטחון, תש"ט. בדברי ההסבר להצעת החוק פירט שר הביטחון דוד בן־גוריון ארבעה סוגי שירות: כוח קבע סדיר מצומצם, גיוס חובה בגילי 18-16, מערך מילואים ("עתודות") ויישובי הספר: מתיישבים "החיים על משקם ועבודתם, שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב".

דווקא על רקע תחקירי הלחימה ביישובים השונים עולה הצורך לחזור לתפיסת ההגנה הקלאסית על יישובי הספר, כפי שעוצבה בקרבות ההגנה של היישובים בתש"ח, ועמדה ביסוד תפיסת הביטחון של בן־גוריון ושל צה"ל

שלושת הרכיבים הראשונים נשמרים עד היום, אולם הרכיב הרביעי דעך עם השנים. הביטוי האחרון לתפיסה זו בצה"ל מצוי באיגרת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן, שקבע את ציפיותיו מההיערכות ההגנתית ביישובי הספר: "יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה".

צורת התארגנות זו ביישובים סמוכי גבול לא דעכה מעצמה. היא חדלה להתקיים מכיוון שהנהגת צה"ל והמדינה חדלו להאמין בה. אולם בתנאים החדשים שנוצרו, לנוכח לקחי הכישלון ההגנתי מול מתקפת חמאס, התפיסה המורשתית הישנה נראית רלוונטית מתמיד.

בשונה מתפיסת הביטחון המסורתית, בתפיסה ההולכת ומתקבעת היישובים הישראליים בסְפָר מוצגים יותר ויותר כנטל ביטחוני, שבלעדיו היה ניתן כביכול לצמצם כוחות ולחסוך בעומס המשימות. לפני יותר מעשור, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי, נשלחו אלי שלושה צעירים, נערי משרד אוצר, לברר במונחי עלות־תועלת כלכליים את הצידוק לפריסת יישובי קו עימות בקרבת הגבול, דוגמת נחל עוז בעוטף עזה.

בניגוד למורשת העבר, גם שנה וחצי לאחר 7 באוקטובר יישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה. נכון שכיתות הכוננות מוסדו וחומשו, אולם אין בהן היכולת שהיתה קיימת בתפיסת ההגנה המרחבית

הם ביקשו לבחון במעטפת המשימות היומיות המוטלות על כוחות הביטחון, כמו הוצאת ילדים לבית הספר באוטובוס ממוגן ואבטחת חקלאים בשדות בקדמת הגבול, כמה היינו חוסכים בסדר הכוחות אם היינו מעבירים את היישוב למיקום בטוח יותר. בתגובתי הראשונה אמרתי שבן־גוריון היה מגלגל אותם מכל המדרגות.

גישה זו ממחישה מגמה רווחת בעולם המערבי הליברלי להפרדה נוקשה בין ממסד צבאי המופקד על הפעלת הכוח לבין המרכיב האזרחי האמור להתמסר לחייו האזרחיים. שילוב שיטתי של אזרחים בהגנה המרחבית נתפס כשריד ארכאי של חברה מגויסת שעבר זמנה. ואכן, עם דעיכת האתוס החלוצי גברה הדרישה האזרחית מהמדינה להעניק לתושבי הספר אותה רמת ביטחון המתקיימת בתל אביב. בהיעדר מסד ערכי לתבוע מהאזרח בספר שותפות למטלות הביטחון - מתוקף שליחותו החלוצית – התהוותה המגמה להשקעת משאבי עתק בהגנת ההתיישבות בקווי העימות, עד כדי ציפייה מצה"ל להענקת הגנה מושלמת.

בראשית ימי האינתיפדה הראשונה התמודד שר הביטחון יצחק רבין עם ביקורת המתנחלים על אובדן הביטחון. בתגובתו הישירה העז להציב בפניהם את ציפייתו מהם לכוח עמידה של חלוצים במרחב הספר. בדיוק בשל כך במרחב הספר צריכים להתיישב חלוצים, ולא אזרחים רגילים.

מורשת חלוצית

בניגוד למורשת העבר, גם שנה וחצי לאחר כישלון 7 באוקטובר המתיישבים ביישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה. כיתות הכוננות אכן מוסדו וחומשו, אולם אין בהן היכולת שהיתה קיימת בתפיסת ההגנה המרחבית, שבה כל יישוב תחת פיקוד מא"ז - מפקד אזור - הפך למתחם הגנתי מבוצר. רעיון מסורתי זה חסר כיום בכל יישובי קו העימות, ובכלל זה ביישובי יהודה ושומרון.

השיבה ליישובי קווי העימות בצפון ובדרום תלויה גם בתמיכה כלכלית במסגרת מנהלת תקומה, אבל מעל הכל היא תלויה בשיבה מחודשת לערכי החלוציות, על כל מה שביטאו בעבר. בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן־גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". ערכים אלה ממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הספר, בדרישה לחידוש השילוב המבצעי והערכי הנכון בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.