צועדים אל עבר הפוליטיקה הישנה: כך תיראה ממשלת ישראל הבאה

זו היתה סצנה חריגה, יש שיאמרו דמיונית. באחת מישיבות הקבינט האחרונות הגיע השלב שבו ראש הממשלה מסכם את הישיבה. או־אז, מי היה מאמין, שיבח נתניהו רעיון שהעלה גדעון סער. אחד הנוכחים בישיבה אמר ש"לא היה צריך לומר כלום, המבטים בין האנשים אמרו הכל..."

על הרעיון של סער לא ניתן לפרט, אבל כן ניתן לומר שסיטואציה שבה יושבים בחדר אחד נתניהו, סער, לוין ומירי רגב, ושנתניהו מפרגן לסער, היא אירוע חריג מאוד בקנה מידה פוליטי.

יחסי סער ונתניהו הם אחת היריבויות הפוליטיות המרות בשנים האחרונות. סער, יוצא הליכוד, התמודד מול נתניהו בפריימריז ובהמשך יצא נגדו בכל חזית אפשרית ואפילו חוקק את החוק שנחשב בעיני רה"מ סדין אדום - "חוק סער" שביקש לקבוע כי נאשם בפלילים לא יוכל להרכיב ממשלה. סער, בעל שורשים ארגנטינאיים, אלה שידועים בחיבתם למנגל, מצא עצמו חזק מאוד על הגריל - גינויים, מתקפות, השמצות מכיוון הליכוד, ונתניהו האשים את סער בהתנהלות "כמו באיראן".

7 באוקטובר טרף את כל הקלפים והביא לכך שהשניים יושבים היום בקבינט אחד. מייד אחרי ההצבעה בכנסת על הצטרפותם של אנשי המחנה הממלכתי לממשלה נראו השניים מסתודדים בפאתי מליאת הכנסת ומאז, כך נודע ל"ישראל היום", נערכו בשבועיים האחרונים עוד שלוש פגישות בארבע עיניים שכל אחת ארכה כחצי שעה. מי היה מאמין.

יחסי סער־נתניהו יכולים ללמד אותנו הרבה על התהליך שקורה כיום בפוליטיקה לקראת היום שאחרי המלחמה.

לא מעט מדברים על "הפוליטיקה החדשה" שתיוולד לנו ביום שאחרי המלחמה. סביר יותר להניח שאנחנו חוזרים דווקא ל"פוליטיקה הישנה".

השאלה העיקרית שתנווט את תרחישי היום שאחרי היא, איך לא, בנימין נתניהו. ספק אם נתניהו יוכל לעמוד בחום התנור הלוהט שידרוש ממנו להניח את המפתחות ולפנות את מקומו. גם אם יעמוד איתן מול שצף מחאות ברחבי הארץ - תרחיש שבו מפקד אוגדה עזה, אלוף פיקוד דרום, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל וראש השב"כ מרעידים את המדינה בהנחת מכתבי התפטרות בזה אחר זה - תקשה מאוד על נתניהו להישאר במקומו.

יש הטוענים שגם הפעם מוקדם להספיד את נתניהו; שאם ייראו תמונות של סינוואר, דף ועיסא מחוסלים או מנופפים בדגל לבן וחמאס יימחק - ימשיך נתניהו בתפקידו גם בצילה של עבודת ועדת חקירה ממלכתית שעשויה להימשך על פני חודשים ארוכים. הפוליטיקה הישראלית מלאת הפתעות והכל יכול לקרות.

במבט צופה פני עתיד רחוק, בין אם באקט של התפטרות מייד אחרי המלחמה ובין אם הישארות לעוד מערכת בחירות, לכולם ברור שזוהי הקדנציה האחרונה של נתניהו. 

הפוליטיקה, כאמור, לא תלך למקום חדש אלא דווקא למקום ישן. אחרי שנים של סדר יום אזרחי הכולל פרשיות אלפים, פלפולים משפטיים סביב כתבי אישום, מנדלבליט, שי ניצן, רפורמה משפטית וגם סדר יום של מחיצות בדיזנגוף ושקיות לילדים בשמחת תורה - יחזור השיח הביטחוני־מדיני להוביל את סדר היום הישראלי. 

מעשי הזוועה של האויבים, ביחד עם נפילת קונספציית "להם טוב - גם לנו טוב", סוחפים את הישראלים ימינה. מי שבשמאל זז למרכז, מי שבמרכז זז ימינה.

ממטרי הפצצות והתותחים על עזה מפזרים את הערפל הפוליטי הסמיך. ליברמן חוזר להיות ליברמן הימני (אפילו קיצוני) ולא "ליברמן הוא עכשיו חלק מגוש השמאל" כמו שקבע נתניהו. גדעון סער יחזור להיות הרבה יותר תומך התיישבות, והרבה פחות רל"ביסט (רק לא ביבי).

סביר להניח שהממשלה הבאה תהיה ישראלית ציונית בעלת אופי ימין־מרכז שכוללת את בני גנץ, יאיר לפיד, ליכוד (בראשות מועמד אחר) ש"ס ועוד שחקנים נוספים שמתכננים להצטרף לזירה, כמו נפתלי בנט, איילת שקד, יוסי כהן וגם אנשי ם שיצמחו מתוך המחאה.

מה שכבר ברור - שיצור כלאיים שראינו בעבר כמו שולחן ממשלה שכולל את ליברמן עם ניצן הורוביץ וזאב אלקין חולק קואליציה עם וליד טאהא, ספק גדול אם יימצא פה שוב בשנים הקרובות.