בזמן שלחמתם בג'נין - בממשלה התנהלו כרגיל

ביום שני השבוע לפנות בוקר נכנסו אנשי מילואים שפיקדתי עליהם בעבר למחנה הפליטים ג'נין. לא היתה לי אחריות רשמית, ובכל זאת הייתי דרוך במשך יומיים, עד שיצאו. באותו זמן, בוועדה של רוטמן בכנסת, התנהלו בעולם מקביל, בצעקות ובירי של מילים על הרפורמה המשפטית. הסתכלתי בדיווחים וראיתי נתק מוחלט. כואב. כך גם בזמן הפיגוע הנורא בתל אביב, וכך כשהגיעו החדשות הקשות על נפילתו של לוחם אגוז דוד יהודה יצחק. סדר העדיפויות התקלקל.

אני לא מצפה שעם שלם יכסוס ציפורניים בזמן מבצע. ככל שעובר הזמן ושיעורי הגיוס הולכים ופוחתים, כך גם החיבור הרגשי נחלש. אני מצפה מהממשלה ששולחת את הכוחות שלנו. אנחנו מתחלקים על פי הקרבה לערכים הציוניים, וזו לא החלוקה הפוליטית. הממשלה היא סמל הריבונות, כך לפחות מצופה ממנה. לכן היה צריך לעצור את הדיונים אצל רוטמן. לא כפרס לטרור, אלא כי יש דברים חשובים יותר מלריב בעת לחימה.

אני בעד תיקונים במערכת המשפט. כתבתי ואמרתי שצריך לייצר בה איזונים. צמצום עילת הסבירות הוא כלי לגיטימי, כשיש מצד שני גם הגבלה לפוליטיקאים. אני גם נגד הקריאות להפסקת התנדבות במילואים או למרי אזרחי. זה פשוט לא חשוב בעיניי כשנלחמים. הדבר האחרון שנותר לנו במשותף הוא להתאחד בלחימה. לא ניהלו את המשך תוכנית ההתנתקות במלחמת לבנון השנייה, לא היו מחשבות על פינויים בעופרת יצוקה ובצוק איתן. כך אמורים היו לנהוג גם בזמן מבצע קצר בג'נין.

מי שלא מבין זאת, לא מבין מה הוא עם ישראל ומהי ציונות. אם נצא עכשיו למלחמה ארוכה שתדרוש גיבוי ציבורי לאורך זמן, זה לא יעבוד. עילת הסבירות והוועדה הבאה למינוי שופטים לא יזיזו לאף אחד פה כלום. מה שקורה עכשיו יקבע את העתיד המשותף שלנו. ועדיין, אני מוצא במשבר הזה הזדמנות לנהל ויכוח על נושאי ליבה, להחזיר את הימין הציוני שנעלם לשיתוף פעולה עם השמאל הציוני, לתקן. אבל לצד כל הזדמנות יש גם סכנה שנלך לאיבוד. השבוע זה קרה.

כישלון במבחן התוצאה

אחד החששות הכי גדולים שהיו לי בחצי השנה האחרונה היה דם ברחובות. מספיקים שוטר שלא שולט על עצמו ומפגין אלים כדי שחלילה מישהו ייהרג. זה קרה במקומות אחרים בעולם, זו היתה הסכנה פה.

רק שבישראל דם ברחובות באמצע משבר חברתי עמוק הוא סכנה למלחמת אחים. אני רואה אנשים שמייחלים להתנגשות. לפעמים הם נדמים בעיניי לבוטים איראניים, שמחפשים איך להרוס את הבית הזה. דעתם הפוליטית לא חשובה לי, הם שונאים ולא אוהבים את המדינה הזאת. אני מתנגד לחסימת צירים, תמיד, לא משנה מי המפגינים, אבל נדמה לי שניצב עמי אשד הבין את הסכנה בדם. מבן גביר אני לא מצפה לדבר.

המבחן של משטרת ישראל רחוק מההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. ניצב במשטרה אמור להיבחן בשיעורי פשיעה, באיסוף ראיות, בהגשת כתבי אישום. מדינת ישראל של ימינו לא מתעניינת בנושאים "השוליים" האלה שמשפיעים על החיים כאן. כך גם מרבית התקשורת.

מרגע שניצב עמי אשד הודיע על פרישתו התחלקה המפה הפוליטית בעדו ונגדו. טמטמת מתקדמת שבה אפילו לא אחד הודה לו על תקופתו ובחן מה היו הישגיו בקריירה הארוכה שלו. אז הנה ההזדמנות להודות לו על שנים של שירות למען עם ישראל. לא אכפת לי אם ייכנס לפוליטיקה בסוף הצינון שלו. אכפת לי שמשטרת ישראל קורסת, במבחן התוצאה אנחנו נכשלים, בכל מחוז, בכל פינה - ובמקום לטפל בכך מעל המשטרה הוצב ליצן, שבזמן פיגוע נגד יהודים מתחיל להסביר מי שמאלנים ומי ימנים. 

בוחרים בלאומנות

בזמן שלוחם אגוז הובא למנוחות, עלה איימן עודה לדוכן הכנסת וקרא לתמוך במחנה הפליטים ג'נין. עודה נכנס לכנסת עם רוח גבית של תומכי דו־קיום. הוא ייצא ממנה כמי שהנציח את כישלון הנהגת ערביי ישראל.

הבחירה היא תמיד בלאומנות, באנטי־ישראליות, על פני קידום החברה הערבית. השותף "המתון" שלו הוא אחמד טיבי, שבקואליציה מינו לסגן יו"ר הכנסת. עזבו את הצביעות של למנות אדם שאתם מכנים תומך טרור לתפקיד בכיר, להתחבק ולייצר איתו עסקאות מאחורי הקלעים - אבל מה היעד הסופי? עודה וטיבי הם סמל הכישלון. הם עצמם, במו ידיהם, הנזק הכי גדול לדו־קיום. זו הסיבה המרכזית שהתנגדתי בעבר להסתמך עליהם בהרכב קואליציוני בסבב הבחירות השלישי, וזו הסיבה שאני מתנגד גם היום. לעומתם, מנסור עבאס והכרתו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא כנציג של מחנה הפליטים בג'נין, הוא הצד ההפוך. גם אם זה נכשל.

איימן עודה נכנס לכנסת עם רוח גבית של תומכי דו־קיום. הוא ייצא ממנה כמי שהנציח את הכישלון של הנהגת ערביי ישראל. הבחירה תמיד היתה בלאומנות,באנטי־ישראליות, על פני קידום החברה הערבית במדינה

החיבוק האינטרסנטי למשותפת, ולא משנה אם לצורך הקמת ממשלה כפי שרצו במרכז־שמאל או כפי שנוהג כיום הליכוד, לצורך הצבעה מסוימת, הוא חשיבה לטווח קצר. זלזול בכאוס שבו אנו נמצאים. אחת הסיבות שאנחנו מאבדים את הנגב ואת הגליל היא הפחדנות הפוליטית. מפחדים לייצר ממשלות אחדות ציוניות ומעדיפים אתנן למנהיגות לאומנית.

הערבים לא ייעלמו, הם צריכים להשתלב. מסלולי שירות לאומי, זכויות וחובות, ובעיקר הפסקת האפליה באכיפת החוק. בכל פינה. בכל מקום. מדינה מתוקנת לא מתחשבת ב"תרבות". היא מטפלת בכל הרעות החולות: פוליגמיה, אלימות, נשק בלתי חוקי, חינוך לזהות עם המדינה. כן, ערבי ישראלי אמור להיות גאה שהוא חלק מהמדינה כמו שמוסלמי בבריטניה או בהולנד מרגיש. ישראל היא המדינה שהכי טוב לחיות בה במזרח התיכון כמוסלמי, כנוצרי או כדרוזי. הם יודעים זאת, וגם אנחנו יודעים.

פינה טובה

בשנת 1984 נוסד בית השנטי הראשון על ידי מריומה קליין. הרעיון היה להקים בית חם לבני נוער בסיכון שחיו ברחוב. לייצר חיים למי שנדמה לו בגיל צעיר שאין כאלה. ממקום של פחד ובריחה למקום של תקווה וסביבה תומכת.

באחד הראיונות הסבירה מריומה שהרצון להקים מקום כזה מגיל 21 נבע מתוך מה שעברה בעצמה כילדה. מאז כבר עברו שלושה עשורים, ועם שני בתים גדולים בתל אביב ובנגב ועוד אחד שמוקם בירושלים, רבבות נערים עברו בבתים שלה, ללא הבדלי דת, גזע ומין. חלקם חוזרים כאורחים וכחונכים. "(אני רוצה) שבכל מקום יוכלו (הנערים) להקים בית על פי המודל של עמותת בית השנטי - בית שיובילו אותו האהבה, החמלה, הקבלה, עטיפת הביטחון וערכי הכבוד בין אדם לחברו", היא אומרת. הלוואי.