נורא זועמת ורוגשת רפובליקת הסופרים ואנשי העט בישראל. תמיד היא רוחשת אי־נחת, שוצפת עצומות וכנסי חירום, אבל השבוע במיוחד. דבר נורא קרה לה, כפי שחשף יהודה שלזינגר ב"ישראל היום": שר התרבות הודיע על מינויים חדשים לוועד הנאמנים של פרסי הספרות - הגוף שבוחר את חבר השופטים למאות פרסים ומענקי עידוד הניתנים מטעם המדינה בתחומי הספרות, השירה והתרגום.
שלושת מועמדיו של השר הם הסופר, המתרגם ועורך "תרבות וספרות" של "הארץ", בני ציפר, שבינתיים הסיר את מועמדותו; נוה דרומי, פובליציסטית בולטת ומגישת טלוויזיה שפרסמה לאחרונה ספר עיון, וההיסטוריון, הסופר והתסריטאי ד"ר גדי טאוב. שלושתם, נטען בהודעה שפורסמה מטעם גוף המתקרא "מחאת הסופרים", "תועמלנים בשירות משפחת נתניהו וההפיכה המשטרית". יו"ר אגודת הסופרים, צביקה ניר, כינה אותם "שופרי תעמולה וצנזורים", ובעצומת הסופרים נכתב כי "מינוי פוליטי של שופטים המגויסים בידי שליחי השלטון השואף לדיקטטורה יקעקע את האמינות של הפרסים".
כי קודם זה לא היה פוליטי?
אין חולק על כך ששלושת מועמדי השר מזוהים פוליטית. וגם אין ספק ש"הכנסת שיקול פוליטי" במנגנוני סינון, בחירה, תמיכה, קידום והוקרה בתחומי התרבות והספרות - כלומר, התערבות פוליטית בגלגלים הארגוניים והחומריים שמניעים את היצירה התרבותית עצמה - היא פסולה.
בעולם סטרילי או הגון, טענות המוחים היו לגיטימיות וראויות. בכל הקשר אחר, הייתי תומך בביקורת על מה שנחזה להשתלטות פוליטית על משאב תרבותי, שצריך לתת לו לנהל את עצמו לפי אמות המידה הייחודיות לו. ספרות, כמו כל יצירה רוחנית, לא יכולה לפרוח תחת משטר חשיבה, ובוודאי שלא בצילו של פיקוח פוליטי.
אבל אנחנו לא בעולם סטרילי והגון, אלא בשדה התרבות הישראלי, המתנהל לפי קודים מעמדיים ופוליטיים קשיחים. במילים אחרות, זו אשליה לחשוב שעד כה הוא לא היה פוליטי ומוטה. ומול ממסד שבמשך שנים מסרב להתגוון ולהתרענן - נחוצה לעיתים פעולה "דורסנית". הגיוון לא יבוא מעצמו, מלמטה. כמו אפליה מתקנת: לפעמים צריך קצת לדחוף אותו עם המגף פנימה.
תגובתה הנזעמת של מועצת הסופרים הישראלית מול טאוב, דרומי וציפר, מחייבת לשאול: אילו מועמדים אחרים כן יהיו מקובלים? "מעולם לא התמנו שופטים על פי תפיסה פוליטית ולא היה לנו מושג מה דעותיהם", אמר יו"ר אגודת הסופרים. יכול להיות. אבל לא צריך היה לשאול, כי אפשר היה לישון בשקט כשנטע גורביץ', רון כחלילי או תמי ליטני כיהנו בתפקיד. אנשים "משלנו" תמיד היו שם, ואלה שהוכנסו בשביל מראית עין של גיוון, לא היו דומיננטיים מספיק לטלטל את הספינה ולהפריע ל"עסק שלנו" להתנהל כסדרו.
ו"כסדרו", ביקום הקישוני של ביצת התרבות המקומית, פירושו שאותם אנשים מחלקים פרסים לאותם אנשים שמונו על ידי אותם אנשים לבחור את אותם אנשים שיהיו מועמדים לחלק פרסים לאותם אנשים או לקבל אותם מידיהם של אותם אנשים בשנה הבאה. ומה שעוד יותר בטוח הוא שאותם אנשים גם יחתמו על אותן עצומות שיבטאו את אותן עמדות שאותם אנשים חושבים. ואלה, מה לעשות, עמדות שמאל.
היו ימים שבהם ניסו להסוות, או לערער על תוקפה של ההבחנה הזו. אבל בעשור האחרון ויתרו על המאמץ. "קשה להתווכח", כתבה לפני שש שנים פרופ' זיוה שטרנהל ב"הארץ", "המוסדות האקדמיים והתרבותיים בארץ נשלטים ברובם על ידי אנשי שמאל, אף שאין הוכחה לכך בנתונים סטטיסטיים". והיא גם ידעה להסביר מדוע: "בישראל, כמו באירופה ובארצות הברית, אליטה משכילה, שלמדה את לקחי ההיסטוריה, נוטה לעמדות שמאליות, המבוססות על ערכים הומניים אוניברסליים".
כמה יפה. כמו דולפין המגיח להרף עין ממעמקי האוקיינוס מול עיניהם המשתאות של הרוחצים בים, כך מבצבץ לו מדי פעם הלא־מודע הקולקטיבי של שדה התרבות בישראל: מצבו הטבעי של איש הרוח הוא להיות בשמאל; נטייתם הפוליטית שמאלה של מוסדות התרבות היא צו היסטורי שאין לערער עליו. בתוך עולם כזה, שבו "שמאלנות" היא רכיב זהותני מובנה - אי אפשר, ולמעשה כמעט אסור, לפזול ימינה או לסטות מהתלם. תשאלו את בני ציפר; תשאלו את גדי טאוב; תשאלו את נוה דרומי, שמורגלים כבר לפרקטיקות של ביזוי, שיימינג, השמצות, נידוי, ביטול והוקעה - ולעיתים גם של השתקה ממש - רק כי ביטאו, בנחישות אמיל־זולאית, עמדות שאינן לרוחה של גילדת הסופרים.
מי מפחד מפתיחת שורות
פוליטיזציה כשלעצמה מעולם לא הפריעה לשדה התרבות הישראלי. חבריו תמיד התגאו במעורבותו הפוליטית של איש הרוח, והם נוטים לכבד ביוקרה יתרה את מובילי הדעה בקרבם. מנגנוני ההוקרה והכיבודים אינם נקיים מפוליטיקה פנימית ולא מדוקטרינה אידיאולוגית.
ברור, אפוא, ששונותם הפוליטית של דרומי, ציפר וטאוב היא זו שמאיימת, ויותר מכך: העובדה שמלבד כישוריהם המוכחים, הם גם בעלי פרופיל ציבורי גבוה. הם גם מגיעים יחד, כקבוצה, ולא כמיעוט. אם עד כה התנהל הממסד התרבותי כמובלעת אוטונומית, הנה מגיעה קבוצה של אינטלקטואלים בעלי נוכחות תקשורתית, שיכניסו לתהליכי השיפוט וקביעת הקריטריונים מערך שלם של ציפיות חברתיות וטעמים תרבותיים שמעולם לא קיבלו בו מעמד כזה.
מנגנון תרבותי יפעל לראשונה שלא מול עצמו - אלא בזיקה הדוקה לציבור שעד כה כמעט שלא יוצג בו, ובוודאי שמעולם לא היה דומיננטי בתוכו. לתהליך הזה מחאת הסופרים מתעקשת לקרוא "שלטון השואף לדיקטטורה". אבל כל אזרח מעורב ושוחר תרבות יודע שכך נראית, למרבה האירוניה, דמוקרטיזציה של התרבות. הלוואי שלא היה צריך את המגפיים של מיקי זוהר בשביל דבר אלמנטרי כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו