מיליון ו־300 אלף איש צפו ב"סאלח שבתי" בכיכובו של חיים טופול בחודשים הראשונים לצאתו בארץ, כך מעיד אפרים קישון באחד מהפרקים המרתקים של "חיים שכאלה" (1977, הערוץ הראשון). בנוכחות טופול וידידים, המגיש עמוס אטינגר מספר שהסרט זכה בפרס המבקרים בסן פרנסיסקו ובגלובוס הזהב, והיה מועמד לאוסקר. "אבל לא בארץ!", מדגיש טופול. בראשית התוכנית מספר טופול כי בנעוריו העריץ עובדי דפוס על שום מהפכנותם, ואף עבד בגיל 14 כשוליה בבית הדפוס. והנה, דווקא שם כתבו נגדו -
אטינגר: זה עיתון שבו נולדת, גדלת...
קישון: היה כתוב שם יום־יום שזה סרט משעמם, ושצריך לרגום באבנים את המסך.
טופול: היתה הסתה לפרעות, מה שנקרא.
אטינגר: איך אתה מסביר את זה, חיים?
טופול: טמטום, פשוט טמטום.
קישון: כשמבקר יושב ורואה הצלחה, הוא מייד מתחיל להריח כספים.
חיים: אתה נותן לו יותר מדי קרדיט, המבקר לא חושב כל כך הרבה.
קישון: הצלחה קופתית מרגיזה את המבקר, והוא רוצה להקדים את הרעה, ואומר - אל תבואו, זה לא כל כך טוב. ויש בזה מנה גדושה של קנאה וצרות עין. אם אתה שואל אותי למה כתבו בכל העיתונים ביקורת לא טובה על "סאלח", אני לא מבין. עובדה, קבלנו ביקורות נהדרות בחו"ל, אבל כאן בארץ - קנינו את "הארץ" אחרי הצגת הבכורה בלילה, פתחנו את העיתון וקראנו: "הזדמנות שהוחמצה". אז עוד כמה החמצות כאלה ואנחנו מסודרים...
טופול: ההחמצה הזאת הוסיפה להציג עוד תשעה חודשים בניו יורק.
על מסך גדול מאחוריהם - דף עיתון מצהיב, עם הכותרת "רק לא בשבתי" במדור הקולנוע של "דבר", מזהיר מפני הסרט שמציג בקולנוע "הוד" בתל אביב.
כפטריוטים אחרי הגשם
קאט ל: ערוץ 14 המשיך לשבור השבוע את שיאי הרייטינג. ההשוואה הזאת עשויה לקומם את הישראלי היפה, ואולי גם אותי, אבל תראו - בהתחלה ירדו עליהם: רמה נמוכה, תקציב רעוע, ככה לא עושים טלוויזיה. בהמשך - מי מתווכח עם ההצלחה?
אם רייטינג לא היה אנונימי, אולי שיעורי הצפייה של ערוץ 14 לא היו מאמירים. אך הצופה בטלוויזיה, כמו המצביע מאחורי הפרגוד, עושה מה שבא לו. חף משיקולים של עיניים חיצוניות, הוא בוחר לצפות במה שליבו חפץ, נפש חופשיה שמשתפת פעולה עם הקלישאה המפורסמת, ומצביעה בשלט.
עו"ד גונן בן יצחק הגיש השבוע תביעה נגד גלית דיסטל, בטענה שהיא מקדמת את ערוץ 14 ברשתות החברתיות תמורת סיקור אוהד. אני אפילו לא נכנסת לסוגיה המשפטית של "סיקור אוהד", אף שסביבת ההתקבלות הטבעית של דיסטל היא ערוץ 14; ואף שסביר להניח שגם אלמלא כתבה בבועת הטוויטר שאראל סג"ל נהדר ושהפטריוטים היא התוכנית הכי טובה בטלוויזיה - המדרוג היה שובר את תקרת הזכוכית.
לא הלייקים של דיסטל מחוללים את השינוי. יש מצב שמדובר בשילוב של פשטות וחירות יצירה שפוגש את הצופים בחופש להיות מי שאתה, בלי צקצוק של מבקרים. תביעות השתקה וניסיונות לחד־גוניות תרבותית לא עובדים טוב בישראל, לא עבדו טוב מעולם, לאף עדה, מאף כיוון. ריאקציות לא מתות, הן רק מולידות יצירה חדשנית ובועטת ורעב תרבותי אצל הצופה הישראלי.
כוכב אחד לבד
טופול לא השתנה כדי שיאהבו אותו, ולא חיכה שיטפסו אליו בסולם. הוא עשה קריירה בחו"ל שלא גרעה מהציונות שלו ומהתרומה שלו לקהילה. ישוב על כורסת "חיים שכאלה", ניכר שנפגע מהמבקרים שלא הבינו את "סאלח", או שסתם לא פרגנו. את דמותו האישית ואת שלל הדמויות שגילם יזכרו צאצאי המנויים של "דבר" דורות רבים אחרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו