"הוא לא באמת ימני", אמר ראש מועצת יש"ע היוצא דוד אלחייני על בנימין נתניהו. הוא לא היחיד. זו נעשתה כבר קלישאה מאוסה, שמקורה בחוגי "הימין שמימין לימין". מגוון דמויות שמינו את עצמן "לשמור על הליכוד מימין", בעיקר סביב סוגיות איו"שיות והתיישבותיות, מפינוי ח'אן אל־אחמר ועד הקפאות בנייה.
ובאמת, לצד הרבה הערכה למסירות האינסופית של אלחייני לבקעה, להתיישבות ולמאבק על ארץ ישראל, הגיע הזמן לשאול: מה בעצם כל כך "לא באמת ימני" בנתניהו? בראיון המקיף שערך איתו חנן גרינווד והתפרסם ב"ישראל היום" בראשית השבוע, מנה אלחייני את מחדלי תוכנית המאה, שבה כמעט הוחלה ריבונות ישראלית בבקעה תמורת התחייבות למדינת־אוטונומיה פלשתינית מפורזת, על חלק מהשטח, אם הפלשתינים יעמדו בתנאי סף פנטסטיים. נו, אז אלחייני ומאבקו תרמו לסיכול התוכנית, והריבונות בבקעה תחכה לביבי הבא.
זכותו של אלחייני להאמין שבמחי מאבקו הוא הציל את גורל ההתיישבות מציפורניו החומסות של נתניהו השמאלני, וזכותם של אחרים ב"ימין שמימין לימין" להאמין שהליכוד הוא "בכלל לא ימין". אולי אלה טראומת הפינוי מסיני וההתנתקות מגוש קטיף שמהדהדות בזיכרון הקולקטיבי. זה בסדר להיות על המשמר ולהתריע מפני פוליטיקאים שלוקחים קולות ימין כדי לממש מדיניות שמאל, או - כדי להקים לשמאל ממשלות. גם זו, אגב, טראומה.
שכחו מה זה להיות מתנחלים
העניין הוא שלפחות ביחס לממשלות הליכוד בעשור האחרון תחת נתניהו, מדובר על האשמה כוזבת. תוריד את האבק מהעיניים, אלחייני, שים יד על הלב ותגיד לי: ככה רצית? שכחתם כבר מה זה אומר להיות מתנחל בעשור של האינתיפאדה השנייה וההתנתקות? כשהקהילה הבינלאומית תובעת שיעיפו אותך מהבית, כשהעולם הנאור מסמן אותך כמקור לכל פיגועיו, כשפעילים ישראלים מעודדים את אירופה להחרים אותך, כשהתקשורת מציגה אותך כפונדמנטליסט ואלים, כשתוכניות בידור מתעללות בך, וכשכל המערכות הציבוריות מנהלות נגדך אינקוויזיציה תודעתית? כשמפעל חייך הנפלא שרוי בסכנת קיום מוחשית ואימננטית, וכשעל מלבושיך מותז יום־יום כתם מוסרי שאין למחותו?
עד שבאו הליכוד ונתניהו, ובמהלך מחושב ועיקש הסירו לא רק את האיום הקיומי, אלא גם את הכתם. מי מעלה כיום על סף דעתו פינוי יישובים כתנאי לתמורה מדינית כלשהי? מי מעז לקרוא להחרים תוצרת יו"ש או את היכלי התרבות מעבר לקו? אפילו אביב גפן מזמר בהתנחלות. בכל הכבוד למועצת יש"ע, גם לליכוד יש מניות בהפיכתה לעובדה מוגמרת, לחלק אינטגרלי מהישראליות.
אבל הסיפור העמוק יותר הוא לא האמנזיה המדינית, אלא היומרה לקבוע ולהגדיר "מיהו ימני", ובעיקר דרך הפריזמה החשובה - אך המוגבלת - של מפעל ההתיישבות. מלכתחילה צריך להיות בלתי מקובל ששתי הסיעות הפורשות, שהקימו ליאיר לפיד ממשלה ועכשיו מריצות את בני גנץ(!) לבלפור, יגדירו עבור הכמעט 60 מנדטים של גוש נתניהו מה זה ימין "אמיתי", וכמובן גם "ממלכתי".
זה צריך להיפסק, וגם ההצטדקות. אם לכולם מותר להגדיר מיהו ימני, אז גם לי. ימין הוא קודם כל, לפני הכל, ראשית כל - מחויבות חברתית לפרויקט האמנציפָּטורי שהובילה תנועת הליכוד החל משנות ה־70, ועיקרו שחרור של קבוצות חברתיות שלמות ממשטר הנידוי של מפא"י והשמאל: מזרחים בפריפריה, מסורתיים, דתיים לאומיים, חרדים - ובעשור האחרון, בניגוד לכל ההשמצות, גם של אזרחי ישראל הערבים. הקבוצות האלה נכנסו אט־אט, בעידוד ובזכות התהליך החברתי והפוליטי שהוביל הליכוד, אל ליבת הישראליות; הם חלק ממנה, שותפים לניסוחה, לעיצובה ולשיפורה המתמיד.
השמאל הישראלי, שהוא הזרוע הפוליטית של המעמד השליט - הממסדים והפקידות הביורוקרטית - מקונן ש"גנבו לו את המדינה". כי כך מגיבות שכבות חברתיות הסמוכות אל שולחנה של ההגמוניה לרפורמות חברתיות ששוללות מהן יתרון מעמדי. לא סתם משטר הנידוי הזה שורר עדיין רק בחממות שבהן האליטות נהנות מ"אוטונומיה מקצועית", בעיקר מערכת המשפט והאקדמיה. את המבצרים האלה האספסוף הליכודי טרם פרץ, וככל שזה תלוי בהן - הוא גם לא יפרוץ בעתיד.
צמצום תחום המאבק
התהליך הזה של התמזגות הקבוצות המנודות באופק האירועים של הישראליות הוא הממלכתיות - ולא איזה קוד התנהגות הנדליסטי, שנועד לשאת חן בעיני ועדות הקבלה וקובעי הטעם בדוכסויות העילית של ממלכת ישראל. כן, בנפנוף הידיים של אמסלם, ואפילו בשרשרת הנאמנות לביבי, אני מזהה פי אלף יותר ממלכתיות מהצטרפות לרדיפה האינקוויזיטורית והאדנותית נגד "גידולי הפרא" ושאר מצביעי גוש המחנה הלאומי, שנותרו סולידריים למהלך ההיסטורי המשחרר.
ואין זה מפליא, אגב, שבדיוק מאותם מחוזות שמהם הגיח "הימין הממלכתי" עולה גם הביקורת הבוטה ביותר נגד הקריאה הביקורתית של המחנה הלאומי. היבוא המעקר של הטרמינולוגיה השמרנית מארה"ב הזריק מתחת לעור איזו עוינות מסרסת כלפי הזיהוי החשוב בין אינטרסים מעמדיים, אתניים ופוליטיים. הכל ממוסגר בזלזול כ"פוליטיקת זהויות" ו"מרקסיזם ימני". קשקושים. יש בישראל זיקה בין אתניות, פוליטיקה ומעמד - והמאבק בחסמים האלה הוא חלק מהדנ"א הפרטיקולרי של הימין בישראל.
וזה מחזיר אותי לנקודה שבה התחלתי: מבחינתי, אין יישובי גב ההר בלי סניף הליכוד בקריית גת - ולהפך. המאבק על ארץ ישראל כרוך במאבק על החברה הישראלית. אבל יש כאלה שבחרו, באיוולת, לצמצם את תחום המאבק, אולי מפני שהם יודעים שברגע האמת הם יפגשו בכל מקרה כתף אחות. משם הרי נגזר הכל. ואידך זיל גמור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו