יואל מרקוס, מהעיתונאים המשפיעים ביותר בישראל של שנות השמונים והתשעים, נפטר היום (רביעי) בשיבה טובה, שבועות ספורים לאחר שמלאו לו 90 שנה. פרטי ההלוויה יובאו בהמשך.
העיתונאי גדעון לוי אמר עליו היום כי "יואל היה אומן העיתונאות. הוא ידע לכתוב לכל נפש ולכל כיס, הוא כתב לאנשים הפשוטים ולאנשים החכמים, לעליונים ולתחתונים. היה לו כישרון עצום ונדיר שלרובנו אין - ביכולת לכתוב את הדברים כך שהם שווים לכל נפש. הוא כתב על דברים חשובים ומשמעותיים אבל כולם אהבו לקרוא, מראש הממשלה ועד אחרון הסנדלרים, וזו תכונה נדירה כי רובנו כותבים או גבוה או נמוך.
"מעבר לזה, האיש היה מלא בקשרים ובמקורות מידע, ונורא נחשב בזמנו בעולם שלנו. אתן לך סיפור מצחיק על כך: שמעון פרס המנוח הגיע לחתונה שלי לברך, והדבר הראשון שפרס כראש ממשלה אמר לי ביום החתונה שלי: קראת את יואל מרקוס הבוקר? זו הייתה ההשפעה העצומה שלו".
אלוף בן, עורך "הארץ", הוסיף כי "בשנותיו הטובות יואל היה הכותב המוביל בארץ, שהמציא פורמטים עיתונאיים כמו '5 שאלות על המצב'. היה לו סקופ אדיר שנקרא 'פוקר דמים', שבו חשף את כל תוכניות הלחימה עד ההגעה לבירות והחבירה עם הנוצרים - ואז לא פסלו לו את הסקופ כי בצנזורה עצמה לא האמינו שזה נכון. אמרו לו: 'מה צה"ל יגיע עד ביירות?! זו פנטזיה'. לימים התברר שהכל היה נכון, וזה גם מוכיח שבגין לא יכול היה לטעון שעבדו עליו כי הוא קרא את 'הארץ', והתוכנית פורסמה שלושה שבועות לפני מבצע של"ג. יואל היה ממש מורי ורבי, ואדם נערץ".
חנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר, הספיד במילים נרגשות את חברו: "יואל היה אדם מדהים שהביא המון סקופים, אולי הכי הרבה סקופים בכלל, ואת זה עשה בנועם, בלי ה'קילר אינסטינקט' הקשה שיש היום. הוא ידע איך לבקר ואיך לחקור בלי להרוג את מושאי הביקורת שלו או להבליט את עצמו.
"הייתה לו מערכת קשרים עצומה ואינטימית עם כל הנהגת המדינה וראשי הממשלות שסמכו עליו, ואת זה הוא עשה בלי להשתעבד אליהם. הוא תמיד שמר על קו הפרדה דק של ידידות וקשר עמוק אבל לא חברי ומשעבד. הוא היה יושב בבתי קפה ומקומות אחרים עם המרואיינים שלו, והיה משיג המון ידע שכיום כבר אין לאנשים איך להשיג. אני עבדתי איתו קרוב והוא היה אדם עם יושרה אבסולוטית ויכולת לחקור ולנתח ולרדת לשורש העניין. אהבתי אותו מאד, כבר אין כיום אנשים כאלו".
העיתונאית ענת סרגוסטי סיפרה כי המנוח היה "מגדל אור, אדם שעולים אליו לרגל כל שועי הארץ ומשוחחים איתו. הוא היה בשעתו אחד העיתונאים המשפיעים ביותר, שחיכו לקרוא אותו ביום שישי וזאת בלי התלהמות אלא במין הדר. היו לו גינוני הדר וכבוד שהיום, למרבה הצער, חסרים בתקשורת הישראלית. איש העולם הגדול שידע הקשרים רחבים ותרבותיים, ולכן הכתיבה שלו הייתה עשירה מאוד עם עומק ומבט רחב".
עלה בגפו, בגיל 11, מטורקיה
יואל מרקוס נולד בשנת 1932 באיסטנבול, טורקיה, ועלה ארצה לבדו כילד בן 11 במסגרת עליית הנוער. הוא למד בכפר הנוער הדתי ביגור, ולקראת הקמת המדינה התנדב לצה"ל ולחם במלחמת השחרור.
את דרכו כעיתונאי הוא החל ב-1950 לאחר שזכה בתחרות לכתיבת קטע קצר שיזם שבועון "העולם הזה" בעריכתו אז של אורי קיסרי. ב-1953 החל לכתוב בעיתון "הדור" של מפא"י וכעבור שנתיים עבר לעיתון "דבר" ככתב צבאי ופוליטי. ב-1965 החל לכתוב בעיתון "הארץ", שהיה ביתו עד שסגר 67 שנות כתיבה ופרש כשבאמתחתו סקופים שהסעירו את המדינה.
כך, למשל, במהלך מלחמת לבנון הראשונה הוא פרסם את "בני משחרר לבנון", מאמר שצוטט במדינות רבות בעולם ונכתב על ידי אביו של חייל ששירת באותה עת בלבנון (חבר עיתון "הארץ"), שבו תוארו מוראות המלחמה. סקופ חשוב של מרקוס היה הידיעה בספטמבר 1983 על הסתגרותו של מנחם בגין בביתו ופרישתו מהחיים הציבוריים. סקופ נוסף שלו היה כאשר גילה לו אריאל שרון בפברואר 2004 את כוונתו לפנות התנחלויות מרצועת עזה ומהשומרון, במסגרת תוכנית ההתנתקות.
מרקוס זכור כמי שטען כי בנימין נתניהו לא נוהג לשלם על ארוחותיו, כשאמר כי "הוא היה נצלן, תמיד קבע להיפגש איתי לארוחות והתחמק מלשלם. הייתה לו אותה שיטה בכל פעם - הוא היה אומר לי 'אני מאחר לפגישה', והולך בלי לשלם". בפודקאסט של עיתון הארץ הוא סיפר: "הכרתי את שמו של נתניהו, אך לא יותר מזה והוא התחיל לטלפן אליי יום אחד. הוא בדק את השטח. למרבה הצער, כשהוא הגיע לפה היחסים שלנו די מהר הלכו והתקלקלו".
מרקוס היה "מגדולי הפובליציסטים בעיתונות העברית לדורותיה, שהצליח במהלך עשרות שנות עבודה לבסס רקורד של כתיבה דעתנית, משפיעה, עצמאית ואמיצה, תוך שהוא כובש לעצמו גישה חסרת תקדים למקבלי ההחלטות, אבל מצליח בו בזמן לשמור על מרחק עיתונאי ראוי" – כך נכתב עליו, בין השאר, בנימוקים לפרס סוקולוב על מפעל חיים שהוענק לו בשנת 2017, שנה לאחר שפרש מהעיתונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו