חשבנו שהתפכחנו. אז חשבנו. לאן עוד זה יתדרדר?

אנשי מקצוע יודעים להצביע על השלב בסכסוך שבו כל צד מייחס לשני את הרע מכל. זהו שלב נוראי, מכוער ומסוכן. מי שמכיר זוג שהתגרש גרוע, כמיטב המסורת, יודע במה מדובר. הקרדיט האישי והמוסרי בין הצדדים שווה לאפס. אין כף זכות, אפילו חצי כפית אין. אין דבר שאיננו ראיה מרשיעה, ואין תסריט שלא שובר את שיא הפסימיות.

כל מילה, מבט, שתיקה, הופכים לכתב אישום. היא מתכננת לחסל אותי. הוא מסוכן לילדים. החברים המשותפים לא יודעים את נפשם. אי אפשר להבין. הרי מדובר באנשים טובים שבחרו זה בזה מרצונם החופשי! הם נשבעו שבועות אהבה, פינקו והצטלמו לאלבומים. והכי חשוב: הם נסעו ביחד, לא רק לאתרים רומנטיים, אלא גם לחדר הלידה. מה יותר מזה?

אבל עכשיו הם רואים זה בזה את האויב המר ביותר על פני האדמה. אם הוא מדבר, זה סימן שהוא מסוכן. אם הוא שותק, זה סימן שהוא מסוכן. אם היא ממלמלת משהו, מזילה דמעה, הרימה את הקול בטלפון, זה סימן בדוק: היא התחרפנה. הוא יורד מהפסים. צריך להעביר את זה לרווחה. למשטרה. לפתוח תיק. אנחנו כבר לא מדברים רק על פרידה. צריך להרחיק אותה. אותו. תלוי עם מי אתם מדברים.

החברים יוצאים מדעתם מרוב צער. וגם אימה. האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אולי זה מידבק? מי יכול להבטיח שהבית שלו חסין? הם שואלים את עצמם: האם במצב דומה, כשמשהו היה משתבש חלילה בזוגיות, הם היו נוהגים אחרת? לא מאבדים את הראש ולא את העין הטובה? אין להם תשובה לשאלה הזאת.

הגרוע מכל הוא כשמלחמת העולם הזאת מתרחשת בעוד שני בני הזוג המסוכסכים מתגוררים באותו בית. גיהינום עלי אדמות. אחד המאפיינים המכוערים ביותר של הסיוט הזה הוא כאשר אותם בני זוג מוכנים לרחוש אמון ואמפתיה לכל אדם זר - רכלן, עורכת דין, אינטרסנטים או סתם חטטנים - בשעה שהם הולכים ומשחירים את פני האדם הקרוב שאיתו ולצידו הם הקימו בית ומשפחה, ושאיתו ולצידו - גם אם הם לא מודעים לכך - הם ימשיכו לנהל את חייהם גם בעתיד, לאורך דרך החתחתים של החיים האלה.

ואז, חלילה, משהו נורא קורה. אחד ההורים מגיע לבית חולים. או אחד הילדים... מחלה או תאונה, וזה איכשהו קצת מיישר את העניינים. הצדדים מבינים כמה הם הרחיקו לכת. הם קצת מתביישים, ובעיקר מתגייסים. אחרי הרבה זמן ודם רע הם שוב מוצאים את הכוחות לשאול: האם אני יכול לעזור במשהו? והשאלה הנשאלת היא - מה הסיכוי שבתוך חודשים ספורים הם ישכחו הכל ויחזרו לסורם?

כי זהו, פחות או יותר, המצב בישראל כרגע. בתפקיד ההורים שאיבדו רסן או חוש מידה מכהנים ראשי מערכות. המערכת המדינית. גורמים במערכות המשפט והתקשורת. לעיתים, גם במחאה. כולם מקפידים לייחס ליריביהם את הכוונות והמעשים הגרועים והקיצוניים ביותר שבאפשר. בוררים את המילים האיומות ביותר שבאפשר. כולם מחכים שבן הזוג הנתעב פשוט ייעלם. יורחק.

אבל רוב העם לא שם. הציבור ברובו צופה בזה בשאט נפש ובאימה. הוא מרגיש קצת כמו הילדים האומללים בבית המתפרק, ובמקביל הוא גם בתפקיד החברים המתוסכלים. רוב־רובו של הציבור יודע שהחיים האמיתיים הם לא מה שקורה ברשתות החברתיות או בקטטות המתוקשרות. בחיים האמיתיים, כאן בישראל, לא מעט אנשים בכל זאת חושבים קצת לפני שהם מדברים. בין אם הם מאמינים או לא מאמינים באבינו שבשמיים, לדבר אחד הם שותפים: לאמונה באחינו ובאחיותנו שכאן בארץ, וגם אלה שחטופים בעזה.

***

לוחמי חופש אמיתיים מאמינים בערך החופש ולא רק בתשוקתם החולנית לרצוח בחופשיות. לוחמי חופש לוחמים עבור חופש לכל, גם לנשים, ליהודים ולגייז. כשעורך "הארץ" מגדיר את מחבלי חמאס בשם "לוחמי חופש", הוא מצליח, בשתי מילים, להוציא שם רע גם לעיתון שלו וגם למושג "לוחמי חופש".

בשתי מילים, שהן עלבון גם לאינטליגנציה וגם לרגש, הוא מצליח איכשהו לתחוב עוד חטאה אחת כבדה - להעניק לאויב הנפשע, הגרוע שבאדם, מידה של קרדיט שלא היה עולה על דעתו להעניק ליריביו הפוליטיים כאן בישראל. מתי שמענו את שוקן מלקט בנדיבות מילים אוהדות כל כך כשהוא בא לדון במתנחלים או במצביעי ליכוד? תשובה: בערך באותו יום שבו שמענו מאלמוג כהן מילה טובה על "אחים לנשק".

ובכן, גם אני לא חושב שווטאבאוטיזם הוא דרך נבונה לנהל מחלוקת. מצד שני, אם כל אחד יפנה את ה"ווטאבאוט" - ובעברית "טול קורה" - קודם כל לעבר עצמו, זה דווקא יכול להיות מעניין. ולגופו של דבר, המצב בישראל חמור מספיק גם אם נקפיד לברור מילים מתונות ומדויקות. שימוש בנורי תאורה, למטרות הפגנה או מחאה (או במשחק כדורגל), הוא מעשה מסוכן, אידיוטי וחסר אחריות, ומי שעושה זאת, בסתם שכונת מגורים או בסביבת בית רה"מ, חייב להיחקר ולהיענש בחומרה.

ועדיין, אין צורך לראות במעשה הזה לא טרור ולא ניסיון לרצח, ובטח לא למנף אותו בציניות בניסיון להכתים ולהשתיק את המחאה המוצדקת ביותר שהיתה פה אי פעם.

***

בנובמבר שעבר, כשאנחנו פצועים ונדהמים, שררה כאן אמונה אמיצה: שהשתנינו. שנגמלנו. שהמהלומה שספגנו בשבת ההיא הופנמה ועשתה את שלה. שלעולם לא נחזור שוב לסורנו. ואם "לעולם לא" הוא ביטוי מוגזם, אז לפחות לא נשכח כל כך מהר, ולא נחזור כמו מכור כבד לכל הבורות שכבר נשבענו לא ליפול בהם שוב.

בשבועות הראשונים אחרי האסון וההלם זכורים לי דיבורים בנוסח "השמאלנים נגמלים מחלום המדינה הפלשתינית, והימנים נגמלים מנתניהו", וגם "דבר אחד חמאס לא הביא בחשבון. הוא לא שיער לאיזו אחדות עוצמתית הוא דחף אותנו". אני עצמי דיברתי כך. ייתכן שהייתי תמים או טיפש, או שסתם לא היתה ברירה אלא להיאחז באמונה ובתמימות שאני עדיין לא רוצה לאבד.

למען האמת, ישראלים רבים דיווחו על התפכחות. הודו שיש קורטוב של אמת, ואפילו תום לב, גם במחנה היריב. פה ושם הסכימו שישראל צריכה להיות ניצית כלפי חוץ, ויונה צחורה כלפי פנים. תקיפה וחסרת פשרות מול כל מי שמנסה לבדוק את גבולותינו, ורכה וחומלת כלפי בנותיה ובניה, יודעת מתי להרכין ראש ומתי לזקוף קומה.

ובכן, השמועות על אותה התפכחות היו מוקדמות. וזה נכון לא רק לגבי הקרע המעמיק בינינו. פסק הדין שניתן השבוע בעניין אסון מכינת "בני ציון" גרם לבני המשפחות השכולות לפרוץ בבכי מר. מה שמציף את השאלה, מתי יבוא היום שבו דווקא הרעים יפרצו בבכי. בני המשפחה שרטטו קשר מטלטל, אך מדויק, בין אסון המכינה לבין אסון 7 באוקטובר. בשני המקרים היו כאן כוונות טובות שהפכו עם הזמן ליוהרה מסוכנת. לא, הם אומרים, זה לא "אסון נחל צפית". נחל צפית לא אשם, כמו שהגרביטציה לא אשמה באסון גשר המכבייה. זהו "אסון בני ציון".