דוקטור תציל אותי
זה קרה בתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית. הרפורמה המשפטית הראויה אך דורסנית מדי, יצאה לדרך. נתניהו לא היה בלופ. כוכבי הרפורמה היו יריב לוין ושמחה רוטמן. הפרשנויות התחילו ללרלר שנתניהו איבד את זה ויורד מהבמה, שהוא התעייף. יה רייט.
ההפגנות כמעט לא היו נגדו. כשהמחאה הצליחה לעצור את הרפורמה, היא מייד עברה לנושא הבא: המסורת היהודית. ערב 7 באוקטובר הכותרות כבר היו סביב הנושא הרה הגורל של תפילה בהפרדה במרחב הציבורי. אנשים מסרו נפשם ביום כיפור על מחיצת דגלונים בדיזנגוף. אם זה לא היה עצוב, זה היה מאוד עצוב.
יש לבני אדם נטייה לערבב סימפטומים עם המחלה. זה אנושי. כשאתה בדיכאון, הסיבות מתחלפות. מי שישכיל ללכת להתערבות חיצונית, יגלה שכמו אוויר שמחפש לצאת מבלון עם חור, הטריגרים רק מחפשים תירוץ לפלוט את הדיכאון החוצה. הדרך לדעת זאת: גם כשמצב הרוח סבבה לגמרי, אתה עצוב. במובן מסוים אדם במצוקה נפשית מסתובב עם מגנומטר כדי לחפש מלנכוליה, הסיוט שלו זה להתעמת עם העובדה שהוא בדיפולט של דכדוך.
אנחנו עם של מפצלי־על
אז הנה הדיאגנוזה של עמישראל: אנחנו חולים בפצלת כרונית.
כשבודקים במחקרי עומק את סוגיות המחלוקת בציבוריות הישראלית, מגלים שהפערים בכלל הולכים ומצטמצמים. בשנים האחרונות נוצרו מרחבי הסכמה בסוגיות מדיניות־ביטחוניות (ותודה לתפלצות מעזה), כמו גם בסוגיות דת ומדינה (ותודה למשתמטים אחרי הטבח הקשה בתולדותינו). ישראל היא מדינה שמגדירה את עצמה מרכז־ימין פלוס מינוס, מסורתית אבל לא דתית, רוצה לקיים חיים מערביים ליברליים, להניח תפילין, לעשות סדר ולצום בכיפור. הקווים מתכנסים, לא מתפזרים. אל תאמינו למריבות באולפנים, תשאלו את החברים במילואים.
אבל הפצלת הזאת, כמו פטרת ברגליים, לא עוזבת אותנו. נתניהו הוא רק הסימפטום. בחסות האובססיה שלו להישאר בתפקיד, הוא מנצל את הפצלת לטובתו. זה נכון בשבילו פוליטית ומגונה מהותית בשבילנו, אבל הוא לא שורש הבעיה. זה אנחנו.
כמו אש על הפנים
זה הזמן לשים מראה מול הפנים שלנו: אם נמשיך ככה, כשנתניהו ילך - המצב יחמיר. הוא מאחד כל כך הרבה פצלנים נגדו, שמפחיד לחשוב מה יקרה כשגם הם יתפצלו. הרי ממשלה שלמה הוקמה כשמה שאיחד אותה היה הפסילה שלו: זאת היתה ממשלה לא רעה שהוקמה מסיבה גרועה.
נתניהו הוא רק כולא הברקים. אם אנחנו מפוצלים עכשיו, נהיה מפוצלים גם בלעדיו. סיבות לא יהיו חסרות. אם דווקא בתקופה שבה הפערים בינינו הצטננו עדיין הרחובות בוערים, אזי כשלא יהיה פה מנהיג דומיננטי, נהפוך לפלנגות.
הממשלה הבאה צריכה להיות ממשלת משרתים רחבה, עם קיצוניים שיתקפו אותה משני הצדדים וכמו ואן דאם היא תתגונן בשתי הידיים. פתאום נגלה שעילת הסבירות היא לא עילה ליותר ממבזק חדשות
הפתרון: לעצור את הפצלת עכשיו. במלאת 16 שנים לשלטון נתניהו בהפסקות קלות, ואחרי מחאת קורונה, בלפור, קפלן, בגין, רפורמה ועוד עילות ששכחתי, ובשבוע שבו התקציב עבר בקואליציה הרחבה ביותר שהיתה פה בעשור האחרון - אפשר לחשב פיצול מחדש.
הממשלה הבאה צריכה להיות ממשלת משרתים רחבה. אנחנו צריכים שיהיו בה קיצוניים בחוץ שיתקפו אותה משני הצדדים, וכמו ואן דאם היא תתגונן בשתי הידיים. פתאום נגלה שעילת הסבירות היא לא עילה ליותר ממבזק חדשות, ויועמ"שית היא לא גיבורת תרבות. אה, וגם שאין רפורמה משפטית, אלא עבר אתמול חוק חלבי שנותן וטו לאופוזיציה בבחירת שופטים, והוא יחול בכלל מהכנסת הבאה.
גבירותי ורבותיי, סדר הדברים הפוך: היום שאחרי נתניהו יגיע כשנמגר את הפצלת בתוכנו, כי אז גם לא יהיה לו מה למכור. אם נרוקן את הנפט במכליות הפילוג, הוא יפסיק לזרוק גפרורים.
הבטחתי לכתוב כשנסעת
הבן שלי אביב נמצא עכשיו במסע לפולין במשלחת בית ספרו אמי"ת בר אילן. ברביעי הם הגיעו ליער הילדים בטרנוב, אחד המקומות היותר מזעזעים שבו נרצחו 800 ילדים, שנשפכו חיים מהמשאיות ישירות אל בורות ההריגה. זה המכתב שהוא קיבל ממני כשהגיע לשם:
"אביבון, אחד משירי השואה שאתה פחות מכיר שכתבתי הוא לזמרת דיקלה, ונקרא 'שורה קטנה של שיר'. הוא מבוסס על יומנה של אתי הילסום מאמסטרדם, שכתבה על החיים שלה בתקופת השואה. היא מצאה טוב בכל רע בפרינציפ. היא רשמה לאלוהים שהיא דואגת לו, כי היא כבר תסתדר.
"הנה מתוך היומן שלה: 'אלוהים אתה רואה? אני דואגת לך היטב. לא רק דמעות ופחד - בבוקר גשום ואפור כזה אני אביא לך גם שיח יסמין ריחני ואת כל הפרחים שייקרו בדרכי'. ואז היא ביקשה: 'תן לי שורת שיר קטנה ביום, וגם אם לא יהיו לי נייר ומנורה כדי לכתוב, אלחש אותה אל שמיך הרחבים בערב. אבל תן לי מדי פעם שורה אחת קטנה של שיר'.
"אתי נרצחה באושוויץ בגיל 29.
"מההשראה שבה נלמד שגם ברגעי הסוף, הכל בסוף בראש שלנו. אם אנחנו נשארים בני אדם ברגעי משבר, אז אנחנו חיים. אם אנחנו מאבדים תקווה, אנחנו מתים. אם אנחנו דואגים לאלוהים, אנחנו חזקים מאלוהים: זה לא המצב בחוץ, זאת התחושה בפנים.
"אביב אהוב שלי, בסיור הזה שלך בפולין אתה רואה הרבה רוע ומוות. אבל דווקא שם - אפשר ללמוד על חיים אמיתיים, תקווה אמיתית ואמונה אמיתית. יש לך הזדמנות ללמוד על עוצמה מהמנטורים הגדולים בהיסטוריה.
"לכן המסע שלך לפולין הוא מסע מחזק, לא מחליש. מעודד, ולא מייאש. אתה בעצמך הוא צאצא של מי שלא התייאשו, כמו הסבים והסבתות רבה שלך. אם הם היו מוותרים על התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה פה.
"אתה בעצמך שורה קטנה ויפה של שיר, אמא ואני כתבנו, המנגינה והביצוע שלך... מתגעגע, אבא".
אני גיטרה
הטור "קלוג בשבוע" חוגג היום חצי שנה, זמן להגיד תודה. בזכותו אני מצליח לבשל את המחשבות שלי ולמזוג אותן בכפיות לכם הקוראים. התגובות שאני מקבל נותנות לי את היכולת לשים על האש את הטור הבא, ומעניקות לי אומץ לדבר הכי בסיסי שהיה אמור להיות פה: להתקלף ולהגיד מה שאני באמת חושב.
כשאתם מסכימים איתי זה משמח, כשאתם לא זה משמח לא פחות: כי אני יודע שאתם באמת לא מסכימים איתי, ולא מנהלים ויכוח עם קבוצה דמיונית שהכניסו לנו לראש שקיימת.
החברה הישראלית היא לא שתי קבוצות כדורגל, היא קולולם. תענוג לשיר איתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו