כל העיניים על גרמניה

עיר מקלט

אין בגרמניה מקלטים. 600 המקלטים הציבוריים יכולים להכיל פחות מאחוז מהאוכלוסייה בשעת חרום. בארוחה במסעדה ישראלית בברלין, על חריימה בקור של מינוס 4 מעלות, סיפר לי בכיר בשגרירות שעכשיו מתחיל במדינה טרנד של בניית מקלטים, לעשירים בלבד.

גרמניה היא מדינת מראה לישראל, לשתי המדינות יש טראומת שואה משני הצדדים - לנו טראומת קורבן, להם טראומת קלגס. התוצאה: גרמניה האליטיסטית הפכה להיות החניון של אירופה. הפליטים עוברים לפעמים חמש מדינות בדרך - אבל בסוף ישימו בה פארקינג, מה רע

הרקע לכך בלתי נתפס: הגרמנים מפחדים שפוטין יפלוש לגרמניה. קראתם נכון. הזוי? השגריר מספר אחת שלנו, רון פרושאור, סיפר לי שכשהשתתף בכנס מינכן ב־2022, הסבירו בידענות כל המומחים על הבמה שאין סיכוי שפוטין יפלוש לקייב. גם הם מבינים שחיו בקונספציה.

הבעיה שהגרמנים לא בנויים למלחמה: לצבא שלהם יש 200 טנקים ותחמושת ליומיים של לחימה. האסטרטגיה הצבאית שלהם עדיין מסתמכת על משענת הקנה הרצוץ של נאט"ו. מודעים למצבם הם כבר מדברים על השקעה של 3% מהתקציב הלאומי לצורכי הגנת המולדת.

בשבוע הבא גרמניה הולכת אל הקלפיות, להכרעה החשובה שלהם בעשורים האחרונים, ברלין איז קולינג.

אין לי כסף אין לי

סוגיית 3.5 מליון המהגרים החיים בגרמניה מנווטת את הבחירות. היא נוגעת בעצם לכל פינה בחיי האומה.

נתחיל בכלכלה: גרמניה היא מדינה מבוססת עם ביטחון סוציאלי נרחב. כל יולדת מקבלת פה חופשת לידה של שנתיים, שמעתם טוב. היא או בן זוגה זכאים לקחת אותה עד שהילד יגיע לגיל 12, לבחירתם. קצבת ילדים? 250 יורו לילד. לשם ההמחשה, בישראל אני מקבל על שלושת ילדיי 597 שקל לחודש, בגרמניה הייתי מקבל 2,800 שקל.

אז המהגרים נוהרים, ולהבדיל מהגרמנים שלהם בממוצע 1.35 ילדים, האורחים מתרבים בקצב. הם משתמשים בקצבאות, בחופשות הלידה, בגני ילדים על חשבון המדינה ובשירותים הרפואיים המעולים - ושואבים את הכלכלה הגרמנית.

עכשיו לביטחון: אתמול היה ככל הנראה פיגוע דריסה במינכן ע"י מהגר אפגני. לפני שבועיים פעוט בן שנתיים נרצח ע"י מהגר שכבר נעצר  בעבר והיה מועמד לגרוש. בינתיים ממשלת גרמניה הגישה הצעת חוק להחמרת ענישה על מפוצצי כספומטים, עם בונוס מאסר נוסף לפיצוץ עם נפגעים. לא ממש מועיל. הגרמנים הפציפיסטיים מתעוררים לסיוט שבו 58% מהחשודים בפשעי אלימות הם מהגרים זרים.

ואולי יבוא יום ונהפוך שווים

צריך להודות בעצב: גרמניה היא מדינת מראה לישראל, לשתי המדינות יש טראומת שואה משני הצדדים. לנו טראומת קורבן, להם טראומת הקלגס. התוצאה: הם לא מצליחים להעביר חוק לחסימת כניסת המהגרים, לא מצליחים כמעט לגרש אותם. השוטרים לא נכנסים לאזורי הפשיעה מפחד שיכונו פשיסטים. גרמניה הגאה הפכה להיות החניון של אירופה: הפליטים עוברים לפעמים חמש מדינות בדרך - אבל בסוף ישימו פארקינג בגרמניה. מה רע.

והימין? נוסק, תודה ששאלתם. הסיפור הגדול בבחירות כאן היא מפלגת הימין הקיצוני AFD. בבחירות הקודמות היא קיבלה 10% מקולות הבוחרים. על פי הסקרים היא צפויה להכפיל את כוחה ויותר (!). "החופש לא בוחר את עצמו", נוזפת מודעת הבחירות של מפלגת ימין אחרת בפאסיב־אגרסיבי גרמני. הקנצלר שצפוי להיבחר, פרידריך מרץ, מגיע ממפלגת המרכז ימין CDU, וידיח את אולף שולץ מהשמאל הסוציאליסטי. את ההקבלות לישראל תעשו בעצמכם.

בשלטי הבחירות של מרץ התלויים בכל פינת רחוב, צועק הסלוגן: "קנצלר חזק, גרמניה חזקה". רגע לפני הבחירות הוא שיתף פעולה עם ה־AFD בהעברת קריאה בפרלמנט להקשחת חוקי ההגירה. הוא ניסה לייתר אותם ולעצור את שטף הקולות לימין הקיצוני - אבל על פי מדד גוגל טרנדס השיטפון ל־AFD רק הולך וגדל.

אל תפחד, אתה לא לבד

אז הימין מתעורר בכל העולם. טראמפ - שהיכה בסקרים - הוא הדוגמא המתבקשת, אבל יחד איתו זה קרה גם בהולנד, איטליה, רומניה, צרפת, בפרלמנט האירופי ובעצם כמעט בכל מקום שמציב קלפיות בתקופה זאת.

בישראל, לפי מחקר שערכתי החודש, 6.5% מהציבור מגדיר את עצמו כימין קיצוני. לשם השוואה, במחקר מאפריל האחרון המספר היה 5.4%. לפני 7.10 אלה מספרים שלא היו עולים על הדעת.

עידוד ההגירה הפך לטרנד עולמי. מוושינגטון, דרך ברלין ועד לעזה - כולם רוצים לעשות רילוקיישן לציבור המהגרים הזרים למרחב שמביא איתו תרבות שמחרבת את החברה במקרה הטוב, או טובחת בה במקרה הרע.

יש לישראל הזדמנות ליצור ברית עולמית של מערב שואף חיים, בשביל זה צריך לשנות את הסיפור. נציגי משרד החוץ בכל העולם טרם קיבלו בריף מעודכן, הם יכולים מקסימום להגיד שהרעיונות של טראמפ הם "מחוץ לקופסא". השגריר פרושאור לדוגמא, כבר ידע איך למכור קרח לאסקימוסים והגירה לאירופאים. "שילוב של דה־נאציפיקציה ותוכנית מרשל" הוא מסביר לגרמנים את תוכנית טראמפ בראיונות, והם מבינים בדיוק על מה הוא מדבר.

זרקו לנו כדור, השוער החליף לחולצה שלנו, ואנחנו מפחדים לבעוט.

חוזרים כמו מהמרים עם קופסת הקלפים

חזרה להולילנד. מקובל להגיד שהעולם אנטישמי, וזה אפילו נכון. אבל זו לא הבעיה האמיתית שלנו: אם מישהו בא אליך, דוקר אותך בגב ואתה מחזיר לו סטירה, סימן שזה כאב לך. אם אתה יורה בו בחזרה, סימן שזה סיכן את חייך.

התגובה הישראלית לטבח הגדול ביותר שעברנו מאז השואה, מגדירה את חומרתו, מגמדת את חומרתו. דמיינו את טראמפ או פוטין מגיבים לפלישה, כיבוש, ירי טילים, טבח, אונס, חטיפה, שאחריה האויב עומד על הרגליים ומשחרר מוזלמנים מהלכים לקול תרועת ההמון הברברי, ועוד מנהל משא ומתן על כניעתם, לא על כניעתו.

לאט לאט, התגובה הישראלית הרפה שמוביל ראש הממשלה בתירוצים מתחלפים, הופכת להיות בעיה שגם נכדינו ישלמו את מחירה. הייתי אומר שהדם היהודי הפך למצרך הזול בעולם, הבעיה היא שזה לא מדויק: כשרוצחים יהודים מקבלים בכלל חשבונית זיכוי. הרשות הפלשתינית משלמת לרוצחי יהודים על פי כמות הדם והחיים שלקחו, מחבלים ישראלים משוחררים מקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, ועונש המאסר הכבד רק מקדם את המחבלים בתור לשחרור בעסקה הבאה. טבח כעבודה מועדפת, זאת המפלצת שיצרנו על יד הבית.

זה פשוט עד כאב: תגובה של מטורפים לטבח היא נורמלית. תגובה מהונדסת ומהוססת על פני שנה וחצי, כשחטופים עדיין בעזה - היא זו שמטורפת.

נשיא ארצות הברית ניסה לשכנע אותנו שכואב לנו, וכמו ילד כאפות מיומן ענינו לו: "עזוב, התרגלנו לבריונים הקבועים של בית הספר". התוצאה המזעזעת: אנחנו נמשיך לחטוף, או יותר נכון: הם ימשיכו לחטוף.

שיר בשבוע

"פתאום קם אדם בבוקר

ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת"

טראמפ מכין פסקול לתוכנית הריביירה