ונזכור את חלקם

על הנגב יורד ליל הסתיו

ביום שני בחצות בשיא הקורל מצאתי את עצמי בסיור בבאבי יאר, סליחה, בעוטף עזה. זה היה אחרי ביקור אצל חברה מניר עם, קיבוץ שניצל מהתופת כשסביבו הכל נחרב. בדרכי עברתי מיגונית־מיגונית בכביש 232. עצרתי והסתכלתי על לוחיות המתכת, על חורי הירי שהפכו את הקיר למסננת ועל תמונות הנעורים חורכות הלב.

המלחמה יצרה מעמדות תקשורתיים. אנשים גיבורים חוזרים לחיים, וסנטימטר מטאפורי מהם ישנם חללים שלעולם לא יידעו מי הם. משפחתם יושבת בבית, חדרם ריק, חולצתם לא תכובס לעולם כדי שריח הזיעה שלהם יישאר ספוג בה לנצח - ואין מנחם

הגעתי ליער רעים ולאנדרטת הנובה המושקעת, היה שם קפוא מאימה. סיירתי בבר הקטן, בנקודת המשטרה ובמכולת הזבל הצהובה, שבה התחבאו המבלים אחד על השני, פנסי הרכב סייעו לי לראות את תמונות אלה שהיו ואינם עוד. כשהאורות כבו, הם נעלמו.

בכל מקום בסיור המאולתר בחרתי נשמה אחת וקראתי לעומק את סיפורה. אודה ואבוש: לא הכרתי אף שם. ואז זה היכה בי.

לא תיתן את ליבנו לשכוח

הפכנו לתוכנית ריאליטי.

התקשורת יצרה במלחמה גיבורים שאנחנו מכירים את התחביבים שלהם, את המשפחתולוגיה שלהם וכל דקה מסדר יומם. כל מילה שלהם הופכת לפוש בחדשות, חלקם מקבלים מתנות, חלקם כוכבי רשתות. סבלם פומבי, תקומתם ציבורית, הם ראויים לכך.

סנטימטר מטאפורי מהם ישנם אנשים שלעולם לא יידעו מי הם. משפחתם יושבת בבית, חדרם ריק. חולצתם לא תכובס לעולם כדי שריח הזיעה שלהם יישאר ספוג בה לנצח, ואין מנחם.

עם הזמן פערי המעמדות התקשורתיים מתרחבים. ישנם גיבורים ששוחררו ומייד הוקפו ביח"צנים כדי לסייע לפרסם את סיפורם בצורה המיטבית. לגיטימי. לצידם נותרו אלפי חללים ופצועים חסרי שם, שחירפו את נפשם ב־7 באוקטובר ונעלמו אל האופק. הם מתו באחת ולא חיים בדרמה מתגלגלת, או שרדו פציעה ושגרתם היא שיקומם. מדובר בהיררכיית אסון מטשטשת: אין להפנות ביקורת אל החטופים שחזרו מהגיהינום. מאבקם ארוך, סיוטיהם בלתי נסבלים, הם ניסים מהלכים. ההסתכלות הפנימית פונה אלינו, האחריות עלינו.

הכל טמון באיזון. הרב תמיר גרנות, שאיבד את בנו אמיתי ז"ל, אמר השבוע בכאב: "מול התמונות המרגשות של שבויים ושבויות שחוזרים הביתה, יש יותר מ־900 תמונות של משפחות שהבן או האבא הגיבור שלהם לא חזר הביתה. מי מספר את סיפורם? מי משמיע את זעקתם? מי נותן במה לערכים שלהם?"

בצפירת יום השואה לימדו אותי שאי אפשר לחשוב בבת־אחת על 6 מיליון, האמת היא שאי אפשר לחשוב גם על שישה. צריך לבחור אדם אחד ולהתחבר לסיפור שלו.

אהבה מקודשת בדם

אז בחרתי באותו לילה בבר הקטן לקרוא על אילן משה יעקב, בחור שגדל למשפחת עולים בשכונת התקווה, בתנאים מאתגרים. למרות או בגלל זה התגייס לדובדבן, ערך טיול שחרור בכ־40 מדינות וחזר לעבוד כרכז נוער בשכונת התקווה, סייר בלילות בשכונה ואסף ילדים למקום בטוח.

ב־7 באוקטובר בשעה 9:01 הוא כתב בקבוצת ווטסאפ: "מספרי חירום שאתם מכירים חוץ מ־100? אני נמצא בעוטף עזה בשטח פתוח ויש הרבה יריות. אין לנו איפה להסתתר חוץ מבתוך הבר. אני אשמח להבין אם יש כוחות שלנו כאן". תחת אש, בשעה 9:12 הוא עוד הספיק להתקשר לוודא שפתחו את המקלטים בשכונת התקווה(!). אחרי עשרים דקות נרצח בין המקררים בבר.

כמוהו מלאכים יש הרבה, כל אחד מהם היה ראוי בימים אחרים להלוויה בשידור חי ולשיעור על דמותו בבית הספר - לצד הפצועים שהם הווטרנים שלנו - גיבורי־על של ממש.

כשעמדתי לצאת מהיער, רצה לעברי ארנבת. נזכרתי בסיפור על רבי עקיבא שראה שועל בין הריסות בית המקדש וצחק. הוא הסביר שכשהוא רואה את החלק הפסימי של הנבואה מתקיים, אז הוא יודע שגם החלק האופטימי יגיע. לו יהי. בינתיים, תבחרו לכם נופל אחד, משפחה אחת. תהפכו אותו למהדורת החדשות הפרטית שלכם. הם ראויים לכך.

נפלנו חזק

יאיר גולן אמר השבוע כי "במקום לנצל את ההזדמנות ולחסל את שלטון חמאס, נתניהו ממשיך להחזיק אותו בחיים... זו אותה קונספציה שהובילה אותנו לטבח 7 באוקטובר. זה לא ביטחון, זו פוליטיקה".

תכלס, צודק.

שנייה רגע. ב־2019 גולן אמר ב"מעריב": "עלינו לומר לעצמנו שכן, צריך לדבר עם חמאס... עדיפה האי־לחימה על הלחימה. לכן ישראל צריכה לנקוט מדיניות אזרחית מרחיבה הכוללת את פתיחת שוק העבודה הישראלי ועידוד ההשקעות בעזה".

בסוף 2021 נזף בראיון בכאן ב': "אני בעד מו"מ עם חמאס. אני לא מבין את הטמטום הימני הלאומני: מה האווילות הזאת שלא לדבר עם חמאס? למה לא להיפגש עם חמאס? הדיבור הוא הרבה יותר בריא לכל אזרחי ישראל". ב־2022 לקח ב"סרוגים" צעד קדימה וקבע: "חמאס הוא כבר מזמן פרטנר... אנחנו מדברים כל הזמן עם ארגוני טרור. אנחנו מנהלים שיח עקיף עם חיזבאללה שהוא ארגון טרור ועם חמאס שהוא ארגון טרור, זה דבר שעדיף לנו בתור מדינה כדי לשמור על שלום אזרחינו".

גולן לוחם אמיץ שחירף נפשו ב־7 באוקטובר. הלוואי שיביא לפוליטיקה גם אומץ להודות בטעויות.

באותה הקלות ייעלם

"אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך. בסך הכל גם הוא בשר ודם... והוא יכול להיות אוהב שלך, אם תושיט לו יד".

השיר נכתב על ידי שלום חנוך ב־1991. אם תקום פעם ועדת חקירה לקונספציה התרבותית שפשתה בישראל, זה יהיה מוצג מספר אחת. אחרי הגלגול הזה של העיניים הגיעו אוסלו והאוטובוסים המתפוצצים, טילים שהרגו ילדים, גירוש יהודים ומנהרות תופת שנחפרו בעזרת מזוודות דולרים אל יישובינו.

שלום לא התייאש. בראיון בשנת 2022 הסביר: "עם מי תעשה שלום אם לא עם האויב שלך? זה ייגמר בזה שכולם יבינו פתאום שהם בני אדם".

זה באמת נגמר, שלום. האויב שלנו נחשף כשבט ברברי ואלים, צמא דם במובן המילולי של המילה. הוא מחביא טילים בגני ילדים ונשק להשמדה המונית בבתי חולים. גיבוריו הם אנסי נערות, כורתי ראשים ושורפי עוללים. הוודסטוק שלו הוא פסטיבל מסירת גופת תינוק בן תשעה חודשים לקול תשואות הקהל.

הכוונות היו טובות: כמה רומנטי לכתוב מילות אהבה ושלום, כמה אלימות מתגלה לפעמים במנגינה. עוד לא מאוחר לכתוב שיר התפכחות אחרי 7 באוקטובר, בעצם אולי כבר נכתב עלינו אחד: "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם". שילמנו מספיק.