מחלות הרקע שלנו: השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לגבי החטופים המבוגרים

האם הקונצנזוס הישראלי בנובמבר 2023 להמשיך בעוצמה בהשמדת חמאס הצדיק חוסר סבלנות לפעימה נוספת שיכולה היתה להציל מבוגרים ישראלים? • על הציבור לקבל מענה ברור כדי לסמן את הנכשלים בקרב האחראים, אך גם בעיקר כדי להגדיר מחדש את ערך חיי יהודים במדינת ישראל

עמירם קופר, עודד ליפשיץ, אברהם מונדר, חיים פרי, יורם מצגר, אלכס דנציג ושלמה מנצור. צילום: .

מסע הלוויה שובר הלב של עודד ליפשיץ ז"ל, שהתקיים היום (שלישי) בניר עוז, וההחמצה שבצידו, מחדדים את השאלה המרכזית שצריכה להישאל בפרק עסקאות החטופים בוועדת החקירה שחייבת להיות: האם ההחלטה לוותר על פעימת המבוגרים בסוף נובמבר 2023, בסופה של העסקה הראשונה, היתה נכונה?

הלוויית עודד ליפשיץ, צילום: בן כהן

באותה עסקה, שבה שוחררו נשים וילדים, מפתח המחבלים ששוחררו בעבור חטוף היה מתון פי כמה ממשוואת השחרור הסיטוני של הרוצחים שמתבצעת עתה בכל פעימה. אם בעבור עודד ליפשיץ חי היינו משחררים בנובמבר 23' שלושה מחבלים בני גילו (80 פלוס) – הרי שבשבוע שעבר שחררה ישראל מהכלא בעבור גופתו 30 מחבלים, רבים מהם עם דם ישראלים על ידיהם.

היה זה צומת בתחילת המערכה, שבו עמד רה"מ נתניהו עם קבינט מלחמה שכלל בזמנו גם את גנץ ואיזנקוט. רק בדיעבד הובהר כמה הצומת היה מכריע וגורלי וכמה הפנייה בו היתה טרגית – הן מבחינת חיי החטופים שאינם עימנו היום, והן מבחינת המחיר העצום של העסקה השנייה, הנוכחית.

איזנקוט וגנץ, צילום: אורן בן חקון

האם הקונצנזוס הישראלי בנובמבר 2023 להמשיך ובעוצמה בהשמדת חמאס הצדיק חוסר סבלנות לפעימה נוספת שיכולה היתה להציל מבוגרים ישראלים? זו שאלה שהחברה הישראלית חייבת לקבל עליה תשובות, בוודאי לאור התחזקותו של אותו קונצנזוס גם בפברואר 2025. מחיקת חמאס מעל פני האדמה – שלטונית וצבאית - היא משימה על-זמנית שאינה תלויה בדבר, כך נשבענו עתה כולנו. ואילו החטופים – ובעיקר אלה המבוגרים – היו זמניים בהחלט.

על הציבור לקבל מענה ברור כדי לסמן את הנכשלים בקרב האחראים, אך גם בעיקר כדי להגדיר מחדש את ערך חיי יהודים במדינת ישראל. עלינו להבין ולדעת, כדי להיות משוכנעים שהזילות והאדישות לא יהרסו כל חלקה טובה בגוף הלאומי שלנו.
זאת ועוד, על החברה הישראלית כולה, וכך גם על התקשורת, לבצע חשבון נפש לגבי ההתנהלות הערכית מול החטופים המבוגרים. אין עוררין על כך שהנעורים הרבים שבאו אל קיצם בטבח שמחת תורה, ובראשם הזוועה במסיבת הנובה, הם קטסטרופה בסדר גדול בלתי נתפס. אך לא ניתן להימלט מהתחושה – בטח לאור ההחלטה בנובמבר 23' – שהמבוגרים לא עמדו בראש סדר העדיפות הלאומי.

מסיבת הנובה, היום שאחרי, צילום: חיים גולדברג/פלאש90

בין קיץ 2020 לקיץ 2021 אלפי קשישים ישראלים הלכו לעולמם ממגיפת הקורונה, אך בחסות ההדחקה הלאומית התירוץ המיידי היה "מחלות רקע". הן איפשרו לעכל היעלמות של אנשים בריאים וטובים מאיתנו, משל זה חלק מהשגרה. במהלך השנה האחרונה ההדחקה הזו קיבלה ביטוי אחר מול חטופינו המבוגרים בעזה - שזמנם הקצוב אזל והם חזרו לכאן בארונות.

באוגוסט האחרון חילץ כוח צה"ל מחאן יונס את גופותיהם של אברהם מונדר, חיים פרי, יורם מצגר ואלכס דנציג, מחלוצי ניר עוז ומבוניה, אנשי התיישבות, חינוך ותרבות. בשבוע שעבר הושבה גופתו של עודד ליפשיץ – שנטמנה היום ברגבי הקיבוץ. עמירם קופר נרצח בשבי וגופתו עדיין בידי חמאס. גם שלמה מנצור בן ה-87 מקיבוץ כיסופים, נרצח ב-7.10 וגופתו טרם שבה. מדור הנפילים שנחטף, רק גדי מוזס בן ה-80 שרד את השבי. "אעשה ככל שביכולתי לשקם את ניר עוז", אמר עם שחרורו. האם אנחנו עשינו ככל שביכולתנו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר