חורה לא חוגגת: ״צריך לזרוק את החמאסניקים האלה לים״

גם בגשם, הרחוב הראשי של חורה הומה. ״זה גשם טוב״ אומר לי ע׳. ״אחרי זה כל היהודים באים לשטוף את המכוניות״. שבת בצהריים, זמן טוב לקניות אצל מלך העוגות, מלך הפלאפל או נסיך הירקות המקומי. כמה עולים התותים? 15 שקל לחבילה. זה מחיר של באר שבע, אני אומר למוכר, ״מה נעשה, גם אנחנו השתכנזנו״ הוא מחייך.

הרחוב הראשי של חורה הוא עלייה תלולה. בתחתית הגבעה נמצאת כיכר עם אזורי מסחר מותאמים ליהודים, שלטים בעברית כמו מלך הצמיגים וכו׳. רק במעלה הגבעה מתגלים פניה השונים של חורה, את הפלאפל החליף הלהיט של המגזר - אוכל מקסיקני, פיצה איטלקית ושווארמה על פי מתכון סורי. בינתיים, בתחתית, אישה בהירת שיער עם מצלמה מחפשת ליד הכיכר מישהו שידבר איתה על חזרתו של הישאם א-סייד. כמה גברברים מקיפים אותה ואת המלווה שלה. לבסוף אחד מהם מתנדב "לדגמן" שמחה על חזרת החטוף. האישה נותנת לו שלט להחזיק, כמה קליקים והכל נגמר. לאחר שהיא נוסעת, החבורה צוחקת מהאירוע.

״מסכנה, היא לא מבינה״ אומר לי מ׳ בבית הקפה שממול. ״הבחור, זה שהצטלם, לא מכיר אותו בכלל, הוא היה בבית הספר כשהישאם נכנס לעזה, והישאם הוא א-סייד - הוא בכלל לא מחורה. נכון שככה כתבו בעיתונים, אבל המשפחה שלו מאל-סייד, היישוב שממול. אבל מי יודע מה ההבדל בין זה לבין זה?״. ובכן מסתבר שלא הרבה.

ואתה מכיר את הישאם?

״בטח אני מכיר אותו, הוא היה משוטט פה בין החנויות. מבקש שיתנו לו סיגריות לעשן, הוא לא בסדר…״. מ׳ מניד את ראשו. ופותח את ידיו אל השמיים - ״הכל מן אללה״.

״אל תצפה לשמחה גדולה״ אמר לי שעבאן א-סייד, אביו של הישאם. ״אנחנו חלק ממשפחת החטופים, משפחה גדולה שחלקים ממנה חוזרים בארונות״. יום לאחר הפיאסקו של החזרת ארונות משפחת ביבס, שעבאן מוטרד שהעסקה לא תצא לפועל ברגע האחרון, אבל הוא עדיין מקווה שהכל ילך כשורה. ״בכל מקרה, אין לך מה ללכת לחורה מחר, לא יהיה שם כלום״.

״גם אנשי חמאס חושבים שבדואים שווים פחות״

המגישים באולפן הטלוויזיה עוברים מנקודה אחת של שמחה לנקודה אחרת על המפה הישראלית. עוד ועוד משפחות צוהלות שיקיריהן חזרו. הדבר היחידי שהם יכולים להביא ממשפחת א-סייד, זה שני בני דודים שהגיעו לכיכר החטופים כדי להביא תה וקפה, בדואים.

הדקות חולפות וחולפות, החטופים משתחררים בכמה פעימות, אברה מנגיסטו וטל שוהם, עומר ונקרט, עומר שם טוב ואליה כהן משתחררים, הישאם בכלל לא בטקס.

״גם אנשי חמאס חושבים שבדואים שווים פחות״ אומר אחד מבאי בית הקפה. ״לא ממש, הם פשוט חושבים שהוא פלשתיני, ולא חושבים שצריך לעשות לו טקס להשפיל אותו כמו את היהודים״ אומר אחר.

״אז למה הם רצחו בדואים בשבעה באוקטובר? למה הם עינו אותם?״ עונה מ׳ ״צריך לזרוק את החמאסניקים האלה ועוד כמה אנשים רעים לים״ הוא מהרהר בקול. לוקח שאיפה מהסיגריה ומביט על המבנה החדש של מועצת חורה, מרהיב וייחודי, מדבר, עבר ועתיד בו זמנית. ״הדור עכשיו של בדואים צעירים, כולם למדו, כולם רוצים להתקדם- לחיות טוב. לא לחיות כמו חמאס״.

"אין אירוע גדול היום, אי אפשר לבנות אוהל בגשם הזה"

אני מנסה להיכנס לאל-סייד. לבדוק אם השמחה על השחרור הגיעה גם לשם. הגשם הציף את הכביש בכניסה הדרומית. מכוניות מהצד השני מנסות לעבור ונסוגות לאחור. אני מחליט לא להמר, שב על עקבותיי ונוסע לכניסה הצפונית ליישוב. גם שם הכביש מחורר ומלא שלוליות, אבל איכשהו עדיין לא מוצף כליל. אפשר להיכנס.

״בטח שמחים שהוא חוזר״ אומר לי אחד הקונים בשוק חמזה, ״מפגש על הדרך״. "אבל אין אירוע גדול היום, אי אפש לבנות אוהל בגשם הזה", מוסיף. "תבוא מחר מחרתיים אולי יהיה אוהל מבקרים ליד הבית של המשפחה שלו״.

"יופי שמשחררים חטופים, אבל מה עם שחרור האזרחים שחיים כאן?"

אני חוזר לחורה, לראות מה התקדם עם שחרור הישאם א-סייד. בשולי האירוע המסכים מעדכנים שהישאם עבר לבני משפחתו. הקריין מדבר על הרגעים המרגשים.

מ׳ מחייך לרגע, אבל אחר כך מדאיג אותו דבר אחר. ״אתה יודע, בכל פעם שיש 'שמחה' כאן ויורים, הכדורים נופלים על הבית שלי ועושים לי חור בתקרה. וכשיורד גשם אני פתאום רואה טפטוף, וחושב מה היה קורה אם הילד שלי היה ישן מתחת. אז יופי שמשחררים חטופים, אבל מה עם שחרור האזרחים שחיים כאן?״.