עם החלל שבלב: המשפחות שלא ייזכו להפגש עם יקיריהם

בשבועות האחרונים, שבהם חטופים יצאו מכלי הרכב הלבנים של הצלב האדום בדרכם אל החופש, ליבה של הדס אדר הולם בחוזקה. אנשים אהובים, בני הקיבוץ ניר עוז שבו גרה עם תמיר עשר שנים, מתחילים לחזור הביתה אחרי כ־500 ימים בשבי. אבל לצד השמחה, הלב השבור שלה נסדק עוד קצת.

"אני מרגישה החמצה", תספר בעצב. "אני יודעת שאנחנו לא נזכה למפגש מרגש כזה. אצלנו לא יהיה חיבוק, לא יהיה שום מסע שיקום ביחד. המחשבה הזו תמיד קשה, אבל בימים האלה היא קשה עוד יותר".  

הדס היתה נשואה 13 שנים לתמיר אדר, חבר כיתת הכוננות בניר עוז. בחודשים הראשונים הוגדר כחטוף, ורק לאחר כמה חודשים הוכרז כחלל. הוא היה בן 38 במותו. סבתו, יפה אדר, נחטפה גם היא בגיל 85 והושבה בעסקה הקודמת של נובמבר שעבר. הכוחות שלה, כמו של שאר הנשים המבוגרות ששרדו את השבי, הפכו סמל לחוזקה האדירה של ותיקות הקיבוץ.

עכשיו הדס עדיין מפונה מביתה שלא שוקם, ויחד עם ילדיהם, אסף (8 וחצי) ונטע (5), נלחמת כדי להביא את תמיר לקבר ישראל.

"אנחנו תקועים באותו יום, באותו מקום", נשימתה נעתקת. "ממשיכים את השגרה המדומה שלנו כשהסיפור שלנו כקיבוץ וכמשפחה לא סגור. ובימים כאלה תחושת החוסר מועצמת, ואנחנו מבינים כמה היינו זקוקים לחזרה של תמיר כדי לסגור מעגל ולהתחיל בשיקום בהרכב החסר שלנו".

"לא מגיע להם לחזור?"

שנה ורבע אחרי 7 באוקטובר, בשבי חמאס נמצאים גם חללים, שחלקם נחטפו בחיים ונרצחו בשבי. חלקם, כך גילו ממצאים מאוחר יותר, נרצחו ב־7 באוקטובר ונחטפו, והם עדיין שם. עם התגברות השיח על החזרת החללים לקבר ישראל בשלב א' של העסקה, מבלי להזכירם בהמשך, יש שמרגישים את הפחד בעצמות שהם לא ישובו עוד.

"התחושה שלנו היא שהחללים פחות חשובים", קולה של הדס שקט. "אני רואה פוסטים וכתבות על הגברים שלא כלולים בשלב א' ומחכים לשלב ב' ויש תמונות של כל הגברים שבחיים. אבל איפה תמיר? לא מגיע לו לחזור? למשפחה, לילדים? יש לנו כל הזמן פחד שזה לא יקרה, או שזה יקרה בעוד המון זמן.

"ב־7 באוקטובר תמיר יצא בגבורה להגן עלינו ועל הקהילה. הוא היה בטוח שהצבא יגיע ושהוא יחזור אלינו הביתה. אבל הוא הופקר, וגם עכשיו הוא מופקר, ומגיע לו לחזור לקבורה ראויה בקיבוץ, באדמה שהוא אהב. זה עצוב שזה מה שאנחנו מייחלים לו, אבל זה יהיה הסוף אצלנו. אני אפילו עוד לא יכולה להתעסק בהנצחה כי אנחנו עדיין מחכים. מחכים לסוף של הסיפור שלנו". 

והדס מתגעגעת. מתגעגעת לבן הזוג המדהים, לחבר הטוב, לאבא הכי טוב לילדיה. "תמיד היה אפשר לדבר איתו והוא היה מקשיב, ותמיד בגובה העיניים. הוא מחובר בדם שלו לאדמה הזו, והילדים מתגעגעים אליו. אסף, ילד בן 8 וחצי, לא מצליח להבין למה אבא שלו לא בעסקה. אני יודעת שכשהוא יחזור זה ישבור אותנו מחדש כי זה באמת יהיה הסוף. אבל זה יביא להשלמה, ועם ההשלמה תבוא גם היכולת להשתקם בהרכב החסר שלנו. ברור לי שצריכים להחזיר קודם את החיים, אבל גם מי שלא בחיים חייב לחזור. והפחד שלי הוא שברגע שהחיים יחזרו ויישארו רק חטופים שלא בחיים, המלחמה לא תתעסק בהם".

"לא יכולים להישאר מאחור"

גם קרינה אנגל מניר עוז נלחמת כדי שלא ישכחו שלרונן, בעלה שעדיין בשבי, מגיע להיקבר בישראל.

כמעט 25 שנה הם חיו יחד, קרינה (53) ורונן, והקימו בית בקיבוץ ניר עוז עם שלושת ילדיהם, טום (22), מיקה (19) ויובל (12 וחצי). ב־7 באוקטובר הם היו בבית בניר עוז. טום, הבן הבכור, היה בצבא. רונן, האב המסור שאהב את החיים, נהרג בקרב ונחטף, בגיל 54. האם קרינה והבנות מיקה ויובל נחטפו לעזה, והוחזרו בעסקה בנובמבר שעבר. אבל רונן עדיין שם.

"ארבעה מתוך חמשת בני המשפחה נפגעו", אומרת קרינה. "רונן היה חובש במד"א, והמתין לפקודה מהאחראי האזורי לאן להגיע. הוא ניהל קרב קשוח מאוד מול המחבלים בתוך הבית, ונפל בקרב. הוא הוכר כחלל מד"א, אבל הוא עדיין בעזה. חשוב לי שיידעו שאנחנו מחכים שכולם יחזרו הביתה. קודם החיים, כי זה הדבר הראשון שחייבים להחזיר, אבל גם החללים. הם לא יכולים להישאר מאחור".

רונן של קרינה היה אופנוען וצלם מוכשר שמחייך בכל תמונה. "הוא אהב את החיים", קרינה מחייכת. "היה החבר הכי טוב שלי ושל הילדים שלנו, ואנחנו מתגעגעים אליו. אנחנו חיים חיים מלאים, אבל אנחנו לעולם לא נהיה שלמים שוב, כי רונן מאוד חסר. הניצחון שלנו יהיה רק כשנראה את כולם בבית. רק אז נוכל לשקם את עצמנו, וגם את הקהילות.

"אני יודעת שיחזירו לנו ארון, אבל אחרי שרונן נהרג במוות אכזרי מגיעה לו קבורה מכובדת. שמי שאוהב אותו יוכל להניח זר פרחים או לשתות כוס בירה מעל הקבר ולהיפרד ממנו. זה מגיע לנו, כמשפחה, וגם לו ולשאר החללים, שלא יישארו בשדות של אחרים".

"מעגל שלא נסגר"

"את כולם, אחרי החיים", זועקות משפחות החללים, ומייחלות להביא את אהוביהן לקבר ראוי, גם כשהסוף הוא לא סוף טוב. לא בכדי גם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, המלווה את המשפחות של חללי כיתות הכוננות בקיבוצים, דורש פתרון גם להשבת החללים. "המעגל לא נסגר ללא השבת הגופות לקבורה ראויה", אומרת תמי שלח, יו"ר הארגון ואלמנת צה"ל בעצמה שבעלה היה נעדר חלל כחצי שנה. "כשמדובר במשפחות שכולות שמצפות לסגירת מעגל עם יקיריהן, הכאב רק מתעצם. הזכות לקבורה ראויה ולסגירת מעגל היא לא רק צורך אישי אלא צורך מוסרי, שמגיע לכל אחד מאיתנו".

אלה חיימי מניר יצחק, שבעלה טל נרצח ונחטף, יודעת שגם כאשר הסיפור שלהם יגיע לסיומו, הסוף לא יהיה טוב. "אבל אני יודעת שיהיה לו סוף", היא מדגישה את המילה האחרונה, "כי כרגע אנחנו בתקופת המתנה. אנחנו גם מפונים מהבית שלנו וגם מחכים שטל יחזור, וזה שובר".

טל הוקפץ בשבת השחורה כחבר כיתת הכוננות בעוד משפחתו מסתגרת במקלט. בתחילה הוגדר כחטוף, ולאחר כחודשיים הוכרז כחלל שנחטף לעזה. הוא היה בן 41 במותו. "טל מאוד אהב את הקיבוץ. הוא לא דיבר הרבה, אבל מאוד הביע את עצמו במעשים ובהבעות פנים. תמיד היה בחור שקט, אוהב לבנות ולתקן דברים, לפתור בעיות. אני מאוד מתגעגעת אליו".

אלה בת 41. היא וטל היו יחד 22 שנה, ונולדו להם ארבעה ילדים: התאומים ניר ועינב כבר בני 11, אודי בן 7 וחצי. בנם הרביעי, לוטן, נולד אחרי שטל נחטף וכבר בן 9 חודשים.

בחודשים האחרונים אלה והילדים גרים במשאבי שדה בנגב, לצד משפחתו של טל ומשפחתה. "אנחנו מנסים למצוא הרבה עוגנים שעושים לנו טוב כמו מסגרות או חוגים שיעצימו את הילדים. הלידה של לוטן גם עשתה המון טוב לכולנו. השתתפתי בתוכנית 'לצידך' של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. קיבלתי עזרה בבדיקות היריון, בברית, ברכישת ציוד, הכל.

"כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אשוב לקיבוץ רק אחרי שטל יחזור להיקבר. עם הזמן הבנתי שזו לא ציפייה ריאלית כל כך. אז יכול להיות שבסוף יוני אנחנו נחזור לקיבוץ, וטל עדיין לא. וזו מחשבה מאוד קשה.

"לפעמים הילדים, וגם חלק מהמבוגרים, מחזיקים איזו תקווה שטל יחזור בחיים, והם מדברים על זה. לי ברור שטל נהרג. קברנו קסדה, עשינו הלוויה. זה כואב לי, אבל אין לי ציפייה לחזרה מרגשת. כן יש לי ציפייה שיחזירו אותו.

"ולכן צריך, יותר מתמיד, את התמיכה של הציבור. משפחות השבים צריכות להתמקד בשיקום שלהם, ובצדק. אבל חשוב מאוד לזכור גם את החללים, יחד עם כל מי שנהרג ב־7 באוקטובר או במהלך המלחמה. כמו שיש ילדים שמחכים שאבא שלהם יחזור בחיים, יש ילדים שמחכים שאבא יחזור, גם אם הוא לא בחיים. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו למציאות שבה גם אני, כאמא, עושה בשבילם הכל, וגם המדינה תעשה בשבילם הכל".