משפחות החטופים קיימו הערב (שני) עצרת חירום בכיכר החטופים בתל אביב, לציון 500 ימים למלחמה. בעצרת, שהתקיימה עם צאת הצום, נשאו דברים שורדי שבי ובני משפחות החטופים, בקריאה נרגשת להחזרת כל החטופים בעסקה אחת.
"ב-500 ימים אפשר להקיף את העולם לפחות 3 פעמים, אפשר לאכול 1,500 ארוחות משפחתיות, אפשר לבלות 12,000 שעות עם המשפחה", אמרה יעל אלכסנדר, אמו של עידן אלכסנדר. "אבל עידן ושאר החטופים לא עשו אף אחד מאלה. במשך 500 ימים הוא נמצא בחושך במנהרה מתחת לאדמה, בלי אור שמש, בלי החיבוק של אמא". בדבריה הוסיפה: "עידן אמר שכל יום הם מתים 1000 פעם בשבי של החמאס. ב-500 ימים זה חצי מיליון פעמים שהוא מרגיש ככה!"
אילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו, שיתפה בכאב: "21 שנים מחיי אני חייה את חייו של בני, יונתי התייעץ, שיתף, הצטחקק, התבדח, גם לפעמים התעצבן וכעס. יונתן מילא את חיינו בכל דקה, בכל שנייה מהרגע שנולד ועד שנחטף - 500 ימים שאין לי את זה". היא הוסיפה: "הטלפון לא מצלצל, אין לי הקלטות קוליות ב-2 בלילה כי סתם בא לו לשלוח כדי שאדע שגם כשטוב לו אני איתו. אני צורחת, אני בוכה, אני מתייפחת ואין מי שמקשיב".
שורדת השבי אביבה סיגל, אשתו של קית' סיגל שחזר לפני 16 ימים, חשפה את הזוועות שעבר בעלה: "מתוך ה-484 ימים שהיה בעזה הוא היה חצי שנה לבד, הוא שכב על מזרון על הרצפה בחדרון קטן מאוד לבד, מורעב, כשהמזון היחידי שבא לפיו זה פיתות עם עובש. באחד הימים המחבל שהיה איתו בא אליו ונתן לו בעיטה בצלעות בשיא הכוח, ירק עליו וקרא לו יא כאלב, בלי סיבה". היא שיתפה מניסיונה האישי: "כשהייתי חטופה לא נתתי לעצמי לרגע להרגיש, הרגש היה כל כך כואב שניסיתי לברוח במחשבות כדי לא להרגיש".
עופרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, סיפרה: "עברו 17 ימים מאז שירדן חזר. 17 ימים שאני כבר לא דואגת האם הוא אכל או שתה, איפה הוא ישן. אבל הוא עדיין לא פה". היא הוסיפה: "המאבק שלנו עדיין לא הסתיים. 500 ימים ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים שאני לא יודעת מה עלה בגורלם, מי מחזיק בהם, מה מצבם. 500 ימים של פחד מוות".
נוגה וייס, שורדת שבי שהוחזרה ביום ה-50 למלחמה, שיתפה את סיפורה האישי: "ב-7 באוקטובר אבא שלי, סגן ראש צוות החירום בבארי, יצא להגן על הקהילה שכל כך אהב. אני ואמא נשארנו בממד. מחבלים פרצו לנו לבית, חטפו את אמא מול עיניי ושרפו את הבית". היא הוסיפה בכאב: "אמנם חזרתי, אבל השיקום האמיתי יתחיל רק כשכולם יחזרו, החיים לשיקום בחיק משפחתם, והנרצחים לקבורה ראויה כמו שמגיעה להם".
דניאל אלוני, גיסתו של דוד קוניו ושורדת שבי בעצמה, פנתה בדבריה לראש הממשלה: "נקודת היציאה היחידה היא דלת המסוק שייקח את האחים והאחיות שלנו בחזרה הביתה. אין ולא תהיה נקודת יציאה אחרת!" היא הוסיפה: "500 ימים שהאחים שלנו חיים בפחד מוות. שם במנהרות, הם לא יודעים אם בעוד 2 דקות, הם עדיין יהיו בחיים. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות פחד מוות כזה במשך 500 ימים ולילות ברציפות".
המשפחות חתמו את דבריהן בקריאה אחידה למקבלי ההחלטות: "אנחנו לא מבקשים, לא מתחננים – אנחנו דורשים: תחזירו את כולם, החיים לשיקום והחללים לקבורה בעסקה אחת, ברצף. בלי עצירות, ללא פעימות, בלי גרירת רגליים ובלי לוותר על אף אחד. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. עד החטוף האחרון!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו