הצעירים שעוברים להתגורר ביישובי העוטף: "כותבים כאן פרק חדש בהיסטוריה של הציונות"

קשה למצוא ב־7 באוקטובר ההוא סימנים לעתיד אופטימי, אבל נראה שאלמלא הטראומה הלאומית שחווינו, 32 צעירים, רובם עירוניים, לא היו עוזבים את בתיהם החמימים ויורדים להתגורר ביישובי עוטף עזה, לפחות לשנה, עם אופציה לכל החיים. "אני מתביישת לומר שאולי הייתי בסביבה פעם אחת, ב'דרום אדום'. זה ממש לא האזור שלי", מתנצלת מאיה רוסק, שגדלה בכפר סבא ומתגוררת כעת בקיבוץ רעים. "אנחנו קבוצת אנשים, שהמכנה המשותף הכי חזק שלה הוא שמשהו בנו זז בזמן המלחמה".

אסון 7 באוקטובר תפס את מאיה (30) בטיול שאנטי בהודו, ושם ביקשה לחשב מחדש את מסלול חייה אחרי שהתפטרה מעבודה בחברת סטארט־אפ. היא מיהרה לחזור ארצה כששמעה על האסון, ובעודה חושבת איך ניתן לסייע במאמץ המלחמתי, התקשר חבר וסיפר שעמיחי הס, מנהל אגף החינוך של המועצה האזורית אשכול, מחפש סיוע דחוף.

מאיה ארזה תיק וירדה לאילת, שאליה פונו תושבי המועצה. היא תכננה להישאר ארבעה ימים אך נשארה ארבעה חודשים ובעזרתה אגף החינוך בנה מחדש את המערכת, מגני הילדים ועד התיכונים. היא אפילו גייסה את חברתה, גפן גבריאלי, שתרד לים המלח ותסייע למפוני קיבוץ בארי.

ההתחלה: אחריות לגורל המולדת

כשהתושבים החלו לחזור לדרום בתחילת השנה שעברה, מאיה וגפן שבו לבתיהן שבמרכז והתייעצו לגבי השלב הבא. "הבנו שמשימתנו לא תמה, ושכנראה נצטרך לגור בעוטף", נזכרת מאיה. "החלטנו שאנחנו לא רוצות לעשות זאת לבד, כי לא קל לעזוב את אזור תל אביב. רציתי שיהיו לי חיי חברה וקהילה".

מאיה החליטה לערב את "רוג'ום", רשת קהילות צעירים של תנועת "דרור ישראל" שהיא חברה בה, ומצאה שם את מורן ליש מבאר שבע, שבדיוק סיים ארבעה וחצי חודשי מילואים וחיפש כיצד לתרום. ליש, שהיה במשך שנים מראשי תנועת הנוער העובד והלומד ביישובי שער הנגב, מספר: "מבחינתי שער הנגב היה ביתי השני. כבעל ניסיון בחיי קבוצה ובהדרכה, חשבנו להקים מודל מיוחד שאותו אלווה ואדריך".

כך הוקמה "תּוֹרֵנוּ", קבוצת צעירים שירדה לעוטף במטרה להשתלב ביישובים ובקהילות ולענות על הצרכים הדחופים: הוראה, עבודה סוציאלית, טיפולים. שמה, אגב, מגיע מדברים שאמר המשורר חיים גורי בשנת 2012, בטקס לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין: "כעת הגיעו תורכם כיורשים וממשיכים, כאחראים לגורל המולדת הזאת ולצלם פניה".

מאיה: "יכול להיות שחלק יגידו שמדובר בציונות, אבל זו לא המילה שהנחתה אותי. הרגשתי שצריך פה עוד אנשים שיעזרו לגלגלים לחזור להתגלגל. לא באנו להציל, ואני לא אוהבת את המילה 'לשקם'. אנחנו עובדים לצד האנשים שהיו כאן קודם ויכול להיות שיהיו אחרינו, ומנסים להיות כוח מניע עם כבוד למסורת שהיתה הרבה לפנינו".

ההמשך: מפלסים פינת רעים

זה התחיל מפה לאוזן ובקריאה להצטרפות ברשתות החברתיות, ולהפתעתם הגיעו מאות פניות של צעירים שהתעניינו ברעיון החדש. "זה דגדג אצלי, אבל הרגשתי שאין סיכוי", מספרת נועם סולומון (29), אשת הייטק מתל אביב, "אבל אז את מגיעה ושומעת את הרציונל שעומד מאחורי זה ופוגשת אנשים עם אור בעיניים, וזה מדליק.

"הרצון לעשות ולהיות בעניינים, אלה דברים שמלווים אותי לאורך חיי. לפעמים אנשים אומרים 'למדת מדעי המחשב, את בטח לא משלנו', ואני אכן שונה בנוף - הרוב כאן עובדים סוציאליים, מטפלים, אבל מבחינתי זה השילוב האידיאלי: העולם הריאלי שמדבר אלי, ובשאר הזמן אני מעוניינת להתנדב למען החברה".

32 צעירים הגיעו לבסוף אל יישובי העוטף, ורובם התרכזו בשני קיבוצים: 18 חבר'ה נקלטו במפלסים ותשעה ברעים. "זה לא מובן מאליו, אבל אני יכולה להתחבר לצורך של אנשים במדינה להיות מעורבים ולתת כתף", אומרת זוהר ליבנה־מזרחי, מזכירת קיבוץ רעים. "זה ריגש אותי מהרגע הראשון ועדיין מרגש. אנחנו כותבים כאן פרק חדש בהיסטוריה של הקיבוץ ושל הציונות".

החבר'ה הגיעו לעוטף בסוף אוגוסט האחרון, וכבר בתחילת ספטמבר החלה טליה גולן ללמד מדעים בבית הספר היסודי ביישובי חבל צוחר. "לא אגיד שפשוט פה", היא אומרת. "צריך להתרגל לבומים ששומעים כל היום, ויש מורכבות בעבודה עם הילדים שכל אחד מהם מגיע עם סיפור וקושי. יש שבועות שאני מסיימת עם הלשון בחוץ ויש שבועות שאני בעננים. יש עליות ומורדות, אבל אני לא מתחרטת".

טליה, שבשנים האחרונות התגוררה בירושלים וכעת מתגוררת בקיבוץ רעים, הגיעה בין היתר בגלל היכרות עם האזור. הוריה היו חבריהם הקרובים של יזהר וגילה פלד ז"ל מקיבוץ כפר עזה, שנרצחו ב־7 באוקטובר יחד עם בנם דניאל ז"ל.

"זה נוף ילדות מבחינתי, אבל לכפר עזה אני לא מסוגלת להיכנס", היא מודה. "זה קשה וקצת מפחיד לראות משהו שהוא לא הזיכרונות שלי משם. אני יכולה להבין את מי שלא רוצה לחזור לגור בסביבה, אבל אני תמיד אהבתי את העוטף, חושבת שהוא המקום היפה בארץ, וכעת עוד יותר כי יש פה משימה לאומית".

טליה בת ה־23 היא הצעירה מבין חברי קבוצת "תורנו" בעוטף, שממוצע הגילים בה עומד על 30. המבוגרת שבהם בת 43. רוב הבאים רווקים, ומי יודע, אולי יקימו שם את ביתם. "אנחנו מאוד נהנים מהשותפות ומהנוכחות שלהם, וכבר זוממים להכניס אותם לקליטה בקיבוץ כחברים", אומרת זוהר, מזכירת קיבוץ רעים, שעד עתה רק שליש מתושביו חזרו לגור בו. "אנחנו רוצים אצלנו אנשים איכותיים מהסוג הזה, אם ההצעה תתאים להם, כמובן".

נועם, אשת ההייטק, לא פוסלת את המעבר אף שגם כעת היא ממשיכה בעבודתה בחברת "זרטו" שמשרדיה בהרצליה, ונוסעת לפחות פעמיים בשבוע למרכז. "זה קשוח לנסוע שעתיים לכל כיוון במקום חצי שעה, אבל בעבודה מאוד תמכו בי", היא מספרת.

"הם מתעניינים ואפילו רוצים שאארגן להם סיור בעוטף, לראות איפה אני חיה. הם גם הלכו לקראתי, אבל אני עדיין רוצה לראות אנשים ולא לעבוד בכל יום מהבית, ולכן משקיעה בנסיעה. זה פחות נוח, אבל יוצר לי איזון בחיים".

את לא מתגעגעת לחיים הנוחים במרכז?

"רוב חבריי גרים כעת בתל אביב, ולעזוב לא היה קל. כיף שם והעיר מלאת אופציות, מקולינריה ועד תרבות, אבל בסוף תמיד חיפשתי שקט ושלווה ומבחינתי תל אביב ריקה ממשמעות, וקשה לחיות ככה".

אז נועם עובדת ביום בחברת ההייטק ובערבים משמשת חברה בוועדת התרבות של קיבוץ מפלסים, שבו היא גרה. בחנוכה היא סייעה בארגון אירועי החג, וגם באירוע פתיחת השנה - שנמנעו מלקרוא לו "סילבסטר", כי בעוטף עדיין פחות חוגגים.

"הציונות כאן מתבטאת בסולידריות, להיות שם למען אנשים שאני לא מכירה", היא אומרת. "אחרי כל הפערים והתהומות שהעם הזה חווה בשנים האחרונות, מבחינתי זה להיות מכל הלב, ולא משנה מי אתה וכמה אתה שונה. יש הרבה דברים שיכולנו לעשות אחרי 7 באוקטובר - לברוח, להתעלם או לרדת מהארץ, ודווקא הבחירה הזו היתה בעיניי ציונות. לקום ולעשות משהו קטן־גדול".

"שואפים לקבוצות נוספות"

קבוצה נוספת של "תורנו" כבר פועלת בגליל העליון, בקריית שמונה יש עוד קבוצה שנמצאת בתהליכי הקמה, והקבוצות הבאות כבר בהיכון. "השאיפה היא שבעוד שנה יהיו ארבע קבוצות נוספות", אומר מורן ליש, שמדריך ומלווה את הקבוצה בעוטף. "אם צעירים מעוניינים להצטרף, ההרשמה לקבוצת קריית שמונה עדיין פתוחה".