בין פלאפל בבירקנאו לאפוד בעוטף - הנס היהודי הוא להאמין שאפשר לצמוח

בטח יצא לכם פעם לשמוע אנשים - בעיקר היסטוריונים - מדברים על כך שנס הקמת מדינת ישראל התאפשר בזכות השואה. זה דיבור שגורם - לי לפחות - לנוע באי־נוחות. הקישור הזה בין הזוועות לבין התקומה הוא חיבור שהדעת מסרבת לקבל. מה, אי אפשר להסתכל אחרת על הגרף ההיסטורי, שיש בו בתוך תקופה קצרה התאכזרות וניסיון מעשי להכחיד אותנו וגם הגירה לישראל והקמת מדינה? הרי המרכז הפיזי והרוחני של העם היהודי כבר היה פה פעם, אז למה להגדיר את זה כנס? אולי היה צריך לעשות את זה ממילא, גם בלי הרצף הכרונולוגי האיום והנורא הזה של המלחמה שקוראים לה "השואה". אז למה נס?

אולי כי לפעמים כשהמובן מאליו קורה, זה נס. כמו לצפות באופרת סבון ולחכות שהזוג המושלם יהיה כבר ביחד, ולהצטער בכל פעם שהאיש הרע נכנס ביניהם, עד שסוף־סוף, בפרק ה־12,654, זה קורה.

הנטייה היהודית שלנו היא לברוח מהמובן מאליו הזה. אולי כי אחרי שאתה רגיל להיות חבוט ומותקף, צריך לנצח את הדפוס הרמוס כדי לצמוח, וצריך הרבה ביטחון עצמי כדי ליישם את הפתרון הנכון. חלק הארי בקונספציה היה המחשבה שאנחנו לא מסוגלים, ומכאן העברת האחריות למישהו אחר - במקרה הזה לאויב. הנס היהודי הוא להאמין שאפשר. המשימה התמידית היא לטפח אמונה ביכולת ובצדק, כדי שיום יבוא והאמונה תפגוש מוכנות מעשית. כאשר המוכנות פוגשת את ההזדמנות - זה נס.

ממשלת ישראל הפכה את שואת 7 באוקטובר לעוד "סבב", במקום להתרומם ממנו לעמדה חדשה וגבוהה. טיפחנו קונספציה כושלת במקום אמונה ביכולת, ופספסנו הזדמנות להתקדם. כמה עצוב.

צעדת המוות

כאשר הבן הגדול שלי חזר בפעם הראשונה מכפר עזה, שבוע אחרי שמחת תורה, שאלנו אותו איך שרד עד עכשיו. "זוכרת איך סבא קם אחרי צעדת המוות?" הוא שאל, והתכוון למה שקרה כשסבא דוגו הגיע למחנה מטהאוזן אחרי שלושה ימי הליכה בקור של מינוס 18 מעלות. "אז ככה התארגנתי על אפוד", הסביר לי הקצין מהקומנדו, ששמע מגיל צעיר מהסבא רבא שלו איך הנאצים עצרו את השיירה שהלכה מאושוויץ, ומתוך 60 אלף איש רק שליש שרדו. סבא בן ה־14 שכב על הרצפה מעולף. כשקם, ראה שהבגדים שלו התפוררו. הוא לקח זוג מכנסיים מאחת הגופות שהיו פזורות בשטח.

"אז ככה התארגנתי על אפוד", הסביר לי החייל שלי, קושר בין יישוב מוריק בישראל הריבונית לסבא שפרפר בין חיים למוות באירופה הנאצית, ואחרי שניצל אמר בכל יום שמע ישראל ועם ישראל חי.

סבא, שהאמין שאפשר לצאת מכל מצב גם כשמסביבו גופות. סבא שסיפר כי הפעם היחידה בחייו שבה לא התנפל על אוכל, היתה אחרי צעדת המוות. הוא היה כל כך חלש, שלא הצליח להרים את עצמו אל ערימות הסיוע ההומניטרי שהצלב האדום זרק להם על גבול אוסטריה. "מזל", סיפר לנו אחרי שנים, "כי כל הניצולים המורעבים שרצו אל חבילות המזון - נורו במקום על ידי חיילי האס.אס". פלא שעוד נשארה להם תחמושת אחרי כל הכדורים שהם דחפו למי שנפל בשלג תוך כדי צעידה.

אחרי שנות התאוששות קצרות וקשות, סבא עלה לארץ. מכל התאריכים שעברו עליו, לצד המועדים הרשמיים בלוח השנה היהודי והישראלי, הקפיד לציין את 18 בינואר - היום שבו סיים בחיים את צעדת המוות. בכל שנה הוא אכל ואכל עד שלא היה לו יותר מקום בבטן - ומדובר ביהודי עם קיבולת.

ח"י בינואר

במבט לאחור, ניתן לומר כי סבא והחינוך שקיבל הכינו אותו לשרוד את השואה ולצמוח ולהיבנות ממנה. בליל הסדר 1944, כאשר ישבה כל משפחתו ליד השולחן, החלו ההפצצות. סבא סיפר כי אבא שלהם המשיך לומר את ההגדה של פסח כלשונה וסימן להם שממשיכים לשיר ולשמוח "בכיף של ליל הסדר" (ככה סבא אמר על הלילה הטראומטי בחייו). רק פסוק אחד אבא של סבא שינה: "האמנתי כי אדבר". הוא תרגם אותו להונגרית וליידיש כדי שכל הילדים יבינו. הוא בעצם רמז והכין אותם לבאות, וסבא ראה בכך הנחיה - לספר לדורות הבאים את ההיסטוריה. כלומר - יהיה רע, אבל הרע ייגמר בסוף, וצריך להחזיק מעמד ולהתכונן עם תוכנית טובה ואפילו מעולה לחיים שמחכים אחרי. סבא שמר על ההומור כל התקופה בגטו ובמחנה הריכוז, מתוך אמונה שיהיה לא טוב, אבל שאחרי החורבן צפויה גאולה ושצריך להתכונן היטב גם אליה.

תוך כדי צעדת המוות, בקור וברעב, סבא הזה את אמו מדברת אליו מילים מוכרות מילדותו, ואומרת שבארץ ישראל הבילקלעך - לחמניות ביידיש, גדלות על העצים. גם זה החזיק אותו.

כשהגיע לארץ ישראל, החליט שפלאפל זה התרגום המקומי לבילקלעך ההן, והפך אותו למאכל הרשמי של 18 בינואר. מבחינתו זה היה גימיק כדי להזכיר לאנשים שהיתה שואה, שאי אפשר להכחיש אותה, ושצריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב. שנים של שיח ובניית תודעה. שנים של בנייה עצמית ונסיעות עם תלמידים וחיילים לפולין, והנחלת המסר בכל דרך. בשנים האחרונות המנהג התפשט ברשתות החברתיות יחד עם מוזיאון בית העדות בניר גלים, והשבוע דמותו התנוססה על מגדלי עזריאלי בתל אביב.

אם הוא היה הוזה שיום יבוא ודיוקנו יתנוסס על מגדלי עזריאלי הוא היה מתפוצץ מצחוק, אבל לא נדהם לגמרי - כי מבחינתו השמיים הם הגבול. הוא האמין בנצח ישראל, וגם בכוחו של היחיד להפוך את העולם. באמונה, באהבה, בשיח ובאפס נכונות להתפשר על אמת היסטורית, למען הדורות הבאים.