רבבות מלווים עמדו בבית העלמין בקדומים ביום שלישי השבוע. ההספדים על הגיסות עליזה רייז ורחל כהן, שנרצחו יממה קודם, הסתיימו. בנה של עליזה רייז דיבר, וגם ילדיה של רחל כהן. ביניהם הספידה גם צופיה גביש, שלפני 23 שנים בקירוב נרצחו לנגד עיניה שני הוריה דוד ורחל, אחיה הגדול אברהם שהיה קצין בסיירת מטכ"ל, וסבה יצחק קנר, כאשר מחבלים חדרו לביתם באלון מורה במוצאי חג הפסח. צופיה תיארה כיצד רחל כהן מילאה חלק מן החלל שהותירה רחל גביש, אמה שנרצחה.
לפתע נשמעו צלילי גיטרה. אביגדור גביש, בן, אח ונכד שכול, אמר את הטקסט האיקוני הבא, וסיים בשיר:
"כאשר שמעתי את הבשורה הקשה, אמרתי שאין אלוהים. ואם יש אלוהים אז הוא רע מאוד.
"ואם הוא רע מאוד, אז הוא צריך לבוא ללמוד מבריותיו הטובות. מה הם רחומים... שיבוא ללמוד מרחל, מהחסדים הגדולים האלה".
אשרי המאמין
לכאורה - דברים קשים. יהודי מאמין לא מסוגל לשמוע מילים נוקבות כאלה, שמתריסות כנגד התשתית הקיומית שלנו בעולם.
אנשים בבית העלמין זעו באי־נוחות. אבל בעיניי אלה דברים פותחי תודעה ורוח, ואפילו דברי חסידות. רק אנשי אמונה מוחלטים מעיזים לפנות ככה אל אלוהים ביושר, בלי תיווך. רק מי שהאמונה היא שורש מהותו, וגדל והתחנך על ברכי האמונה המוחלטת בבורא מאוד ספציפי, מעז להטיל בספק את קיומו בשעת הסבל הקשה של חייו.
להטיל בספק - ומייד אחר כך לסתור, כמו להכאיב בכוונה לאמונה שטבועה בו או לאל הזה שמתאכזר לאנשים שהכי מאמינים בו, ולהטיח בו בחזרה את העלבון שהוא עצמו מטיח במאמיניו - עלבון שמרגישה קהילה שפעם אחר פעם חוטפת בראש מאותו אל, שלא מפרגן לה בחזרה את האמון שהיא נותנת בו.
אחת מתרי"ג מצוות היא להידמות לאלוהים וללכת בדרכיו, ובמדרש מסבירים איך להיות דומה לאלוהים: "ואמרו זיכרונם לברכה בפירוש זאת המצווה: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש" (מדרש ספרי לפרשת עקב). ועם הפירוש הזה התכתב אביגדור בהספד המתריס־לכאורה שלו.
המדרש אומר שאלוהים רחום וחנון וצדיק ושבני האדם צריכים להיות כמותו. אבל במציאות הזאת שנהייתה, האנשים רחומים ומרבים בחסד - כפי שמודה היתום והאח השכול על רחל כהן. ולצערנו, גם בני האדם כבר מזמן הפכו להיות קדושים. יותר מדי קדושים...
הדברים של אביגדור הדרגתיים. קודם הכחשת האלוהות. אחר כך קבלת האלוהות וכעס על התנהלותה. אחר כך קריאה לאל להתנהג בהתאם להתחייבויותיו והפניית תשומת ליבו לכך שהשכפול התעלה על המקור - בניו יותר צדיקים ממנו.
ואז הגיע החלק השני של הנאום:
"התמונה היחידה שהולכת איתי ביומיים באחרונים, היא היציאה שלנו מהתופת בבית באלון מורה. ו־20 דקות אחרי זה אנחנו בבית של רחל ויעקב עם ידיים פתוחות ולב פתוח. ומאז ועד היום כל כולם, יעקב ורחל, היו בשבילנו".
אביגדור תיאר את ההלם שאחרי הרצח בבית הוריו במוצאי ליל הסדר ההוא, כאשר מדינה שלמה נרעשה מאסון מלון פארק, ועל הדרך לא בטוח שהבחינה גם באסון של משפחת גביש באלון מורה. אישית, לקח לי שנים להבין שמבצע חומת מגן היה בגלל המלון בנתניה, ולא בגלל המשפחה באלון מורה. כאשר החליטו יתומי גביש לעבור מאלון מורה לקדומים כדי להתרחק מהדם והאימה, החליטו רחל כהן ומשפחתה לעבור יחד איתם כדי להשגיח מקרוב.
אביגדור, זמר ומוזיקאי, חתם בשיר שכתב, ושמדגים את תפיסתו האמונית:
"לא הכל שחור יש קצת לבן
לא הכל פוחד תצמח אמונה
לא הכל נגמר יש כבר מחר
לא הכל חשוך יש נר קטן
יום חדש אקום עם לב שמחה
אור גדול מאיר הכל
באהבה, באמונה, יצבע פחדים בדרור
אשכח מכאוב אדע כי טוב
יום אחד עוד אלקט פירות
רוח תנשב מזמור
נפש דרור להט צור לא אפחד ליפול
אפליג רחוק אקפוץ לתוך
לא הכל בודד יש משפחה
לא הכל עצוב יש נחמה
לא הכל תלוש שומע תפילה
לא הכל סתור תיבנה החורבה"
בפונדוק הכל בסדר
היכולת של אלפי יתומים ומשפחות שכולות לבנות את חורבותיהם בעצמם - לא מתירה למדינת ישראל לנרמל את ההרג היומיומי.
שנה ורבע אחרי 7 באוקטובר, 12 שעות אחרי הרצח בפונדוק, ובכפר עסקים כרגיל? זו הזמנה לרצח הבא, זו מוטיבציה להגדיל את משפחת השכול. חזרנו להזדעזע מהאופציה לשטח את חווארה, לשטח את עזה, לשטח את פונדוק. אנחנו צריכים להזדעזע רק מדבר אחד - לשטח את הנשמה שלנו, לשטח את האנשים שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו