אני והמצלמה חברים ותיקים. יש כאלה ששרים מגיל קטן, יש כאלה שרוקדים ואני מאז ומתמיד ראיתי את העולם דרך הפריימים והזוויות. ב-7 באוקטובר 2023, התייחסותי לצילום ולתיעוד קיבלה מימד עמוק יותר. אולי בגלל שאני מגיעה ממשפחה של ניצולי שואה, שבה כמעט ולא דיברו על מה שעברו ובוודאי שלא היו תמונות ומסמכים שיספרו את כל הסיפור.
מהרגעים הראשונים של המלחמה הנוראית, הבנתי שדווקא התיעוד והמצלמה שבידיי הם הנשק שלי, הם המילואים שלי והם המסע שלי – לצלם, להעביר לעולם, לספר את הסיפור ולהשאיר את ההוכחות לדורות עתידיים.
להיות צלמת זה לראות בלי ששמים לב אליך. זה לחקור, ללמוד, לגעת ברגש ולא לפחד מהכאב. אבל איך אפשר שלא לבכות מול מיטת תינוק מלאת דם, מול בית משפחתי שרוף, מול הגופות בשקיות של זק"א?
במהלך תיעוד קיבוצי העוטף, כשאני סופגת את ריח הדם והמוות ומשאירה חתיכה מליבי בכל בית שאני נכנסת אליו, הבטחתי לעצמי שאני לא אעצור כאן. אני חייבת להגיע למשפחות ששרדו, למשפחות המפונים, ובעיקר – למשפחות החטופים. מאז, מנובמבר 23', הייתה רק עצרת אחת שפספסתי.
הכאב בקיבוצים היה כבד, אך הכאב של משפחות החטופים הוא שונה. זהו כאב חי, כאב מלא בלא נודע, מלא בתקווה, מלא בצרחה שקטה ובתפילה להחזרת האהובים. לעמוד מול האנשים האלו ברגעים הקשים ביותר בחייהם, לצלם בהלוויות, בציוני ימי ההולדת, בעצרות, בצעדות ובאירועים אינטימיים, ולעיתים רחוקות, במפגשים המרגשים ביותר כשחלק מהחטופים חוזרים הביתה. כל המסע הזה, למרות כל הקושי, הוא זכות ענקית עבורי.
יש לי רשימה של אירועים שהכי ריגשו אותי מבחינת הצילום של משפחות החטופים. בין אם זו הייתה זעקת המשפחות בגבול עזה, אי שם בינואר, או ציון יום ההולדת הראשון של כפיר ביבס הקטן, או הלווייתו של חנן יבלונקה... וכאשר אני מסתכלת אחורה, קופצים עוד אירועים כואבים ועוד אחד ועוד אחד. כל אחד מהם חשוב ושובר את הלב, כל אחד מהם חייב להיות מצולם ולהישמע – על מנת להעביר לעולם את הסיפור האמת, את הכאב, את התקווה.
במהלך השנה הזו, דרך הצילום שלי השתנתה באופן מוחלט. בתחילתה, הרגשתי לא בטוחה לפנות ולדבר, והתמקדתי בעיקר בלתפוס את הרגעים מבלי להפריע למשפחות, מבלי להטיל עליהם את כובד הנוכחות שלי. אך היום, הכל שונה. במהלך הזמן, חלק גדול מהמשפחות הללו הפכו עבורי לא רק למקור השראה, אלא לחברים קרובים. כל אחת מהן, עם הכאב והכוח הבלתי נתפס שבו, לימדה אותי מה זו עמידה איתנה, מהי תקווה שלא נגמרת ומה זה באמת 'לא לוותר'.
זוהי זכות עצומה להכיר כל כך הרבה אנשים חזקים, אנשים שעומדים מול ים האכזבות והפחד, אך לא מוותרים לרגע. הם לא רק נלחמים על החטופים – הם גם נלחמים עבורנו, עבור כולנו, עבור מדינת ישראל כולה. כל רגע איתם הוא מתנה שאני לא לוקחת כמובנת מאליה, אלא שואפת ממנה כוחות בלהתמקד במשימה משלי – להמשיך לצלם.
בתור צלמת, אני מרשה לעצמי לטעון שתמונת הניצחון, תרתי משמע, זה הצילומים של משפחת אנגרסט עם מתן, משפחות של התצפיתניות עם כל הבנות יחד, משפחת ביבס, מירן, יהלומי, שם טוב וכל שאר המשפחות עם הקרובים שלהם יחד.
תמונת הניצחון זאת גם תמונה של האיחוד העצוב והמרסק ביותר בין המשפחות לחטופים הנרצחים והחללים, אשר עדיין מוחזקים בשבי החמאס. עומר נאוטרה, גיא אילוז, איתי סבירסקי ועוד כל כך הרבה אשר חייבים לחזור הביתה.
תמונות הניצחון תהיה החזרתם של כל החטופים כולל כולם, יחד, כי הגיע הזמן לימים טובים יותר, עבור כולנו.
--
פאולינה פטימר היא צלמת שמתעדת מאז שבעה באוקטובר את משפחות החטופים, המפונים והנרצחים. היא מתעדת בכל יום שלישי את עצרת האחדות שרים יחד לשובם שמתקיימת בשעה 20:00 בכיכר החטופים בתל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו