שנה לעסקה: "כל יום שעובר הוא יום נוסף של סבל בלתי נתפס - אני חיה ונושמת, אבל הלב שלי נשאר בעזה"

אביבה סיגל, מכפר עזה: "הדברים היחידים שאני יכולה להגיד שאני נהנית מהם היום הם מים ואוויר - כשאני נושמת אוויר, אני מתמוגגת, וכשאני שותה כוס מים, אני אומרת 'תודה'" • יפה אדר: "אני מתקשה להגדיר את עצמי כניצולה - איך אפשר לחגוג את החופש כשעוד 101 ישראלים עדיין כלואים במנהרות החשוכות?" • מרגלית מוזס: "אם יש דבר אחד שהוא חמור יותר מעינויי הגוף והנפש בשבי – הרי זה אובדן התקווה"

הלב נשאר בעזה. יפה אדר, מרגלית מוזס ואביבה סיגל. צילום: גדעון מרקוביץ, לירון מולדובן, מטה משפחות החטופים

לפני שנה, אחרי 51 ימים בשבי חמאס, אביבה סיגל, מקיבוץ כפר עזה, שבה לישראל, אבל לצערה נאלצה להשאיר שם את קית', בעלה ומאז היא מתרוצצת בעולם במטרה להחזיר אותו ואת שאר החטופים הביתה.

אביבה סיגל, צילום: גדעון מרקוביץ'

"כל יום עוברות אצלי תמונות מיום הפרידה מקית'", אביבה מספרת. "לא בטוחה שיש בעולם נשים שהיו בשבי 51 יום, ואחרי זה במשך שנה נלחמו להשיב את בעליהן. לא בטוחה שיש דבר כזה אכזרי. הייתי מעדיפה להישאר שם איתו, לפחות לדעת שהוא בסדר ולעזור לו ברגעים הקשים, כמו שהוא עזר לי. לדעת שאני לא שם בשבילו ובשביל הבנות, שהפכתי להיות כמו אמא שלהן, זה גומר אותי".

היית מוכנה אפילו להתחלף?

"מוכנה במאה אחוזים. שיבוא קצת הביתה וינשום אוויר וישתה מים ויהיה עם המשפחה. אני יודעת באיזה מנהרות הם נמצאים. כשיצאו הסרטונים מהמקום בו הוחזקו החטופים שנרצחו באכזריות, אמרתי שאני מדברת על אותן מנהרות שבהן כמעט איבדתי את חיי, אז לחשוב שקית' והחטופים עדיין שם, זה בלתי נתפס".

ועוד כעת, כשאנחנו נכנסים לחודשי החורף.

"כשעזבתי את קית', הוא ירד לפחות שמונה קילו במשקל ובסרטון, שיצא באפריל, כבר רואים את כל העצמות שלו בחוץ. אני חושבת על הבנות שהייתי איתן, כמה משקל הן עוד יוכלו להוריד ועדיין לשרוד?"

קית' סיגל בסרטון של חמאס, צילום: ללא

"אני מסתכלת על נכדיי ואומרת שהתקווה והכוחות שלי להחזיר את החטופים זה לדאוג שלהם יהיו פה חיים טובים. הם לא יכולים להישאר עם הזיכרון שסבא שלהם היה מתחת לאדמה. אני רוצה שהחטופים יחזרו ושכולנו נוכל להתחיל להשתקם".

לדעתך מקבלי ההחלטות מבינים את המצב?

"לדעתי בכלל לא. אני הרגשתי בשבי את המוות כל כך הרבה פעמים ולחשוב שהחטופים עדיין נמצאים במצב הישרדות, מטונפים, מלוכלכים, עייפים, רעבים, מתוסכלים. בשבעה שבועות ויומיים שהייתי שם, אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה פעמים חשבתי ששכחו אותי ולא ימצאו אותי לעולם. כמובן, זה גם מה שהמחבלים אמרו. בא לי לעמוד כעת מול ראש הממשלה ולהגיד לו שאין 101 חטופים, יש 102, כי אני עדיין בעזה. אני לא מצליחה לשים את עזה בצד, בגלל שקית' שלי והחטופים עדיין שם".

"אני מסתכלת על נכדיי ואומרת שהתקווה והכוחות שלי להחזיר את החטופים זה לדאוג שלהם יהיו פה חיים טובים - הם לא יכולים להישאר עם הזיכרון שסבא שלהם היה מתחת לאדמה"

הגיע הזמן שגם העולם יתעורר.

"צודק. הייתי שמונה פעמים בארה"ב ולאחרונה נפגשתי שם עם בכיר שאמר שהבעיה היא בחמאס. אמרתי שאני לא מוכנה לשמוע את זה. לא יכול להיות שארגון טרור כזה קטן, לעומת עולם כזה גדול, ממשיך לנצח. מישהו צריך לקחת את המושכות ולהיות יותר חזק מהרוע".

אביבה, שיר ואילן סיגל, בהתייחסות ראשונה אחרי שחרור אות החיים של קית’ (ארכיון) // מטה משפחות החטופים

יש משהו שלמדת להעריך מתקופת השבי?

"הדברים היחידים שאני יכולה להגיד שאני נהנית מהם היום הם מים ואוויר. כשאני נושמת אוויר, אני מתמוגגת. וכשאני שותה כוס מים, אני אומרת 'תודה'. זה ילווה אותי כל חיי. להרגיש את האוויר נכנס לגוף, זה המון".

הביא לדפוס: אייל לוי

יפה אדר: אסור לוותר - למען הצדק והאנושיות

חנה פרי עם יפה אדר. שתיהן השתחררו בפעימה הראשונה, צילום: D.V.A Productions דימיטרי ירושצקי, דוברות וולפסון

חלפה שנה מאז שחזרתי מהשבי בעזה. שנה של חירות פיזית, אבל גם של שיעבוד פנימי לכאב, לזיכרון ולגעגוע.

לפני שנה בדיוק, ב-24 בנובמבר 2023, חזרתי מהשבי ברצועת עזה, לאחר 49 ימים שהרגישו כמו נצח. אלו היו ימים של פחד, חוסר ודאות וכאב, אבל גם של עמידה איתנה ואמונה שאשוב הביתה. אני זוכרת את הרגע שבו ראיתי את משפחתי שוב – את החיבוק הראשון, את הדמעות, את תחושת ההקלה שמילים לא יכולות לתאר.

היום, שנה אחרי ששוחררתי, אני מתקשה להגדיר את עצמי כניצולה. איך אפשר לחגוג את החופש כשעוד 101 ישראלים עדיין כלואים במנהרות החשוכות של עזה?

השנה האחרונה הייתה ועודנה מסע ארוך של שיקום - פיזי ונפשי. השבי לא נשאר מאחור – הוא מלווה אותי בכל יום, בכל מחשבה, בכל חלום.

נכדיה של יפה אדר: "אל תעצרו עד שהחטוף האחרון חוזר הביתה" (ארכיון) // מטה משפחות החטופים

כשחזרתי, חזרתי לעולם אחר. למדתי על גבורתו של תמיר, נכדי הבכור, שנרצח באכזריות בעודו מגן על קיבוץ ניר עוז, ועל כך שגופתו מוחזקת בידי חמאס. אני מתעוררת בכל בוקר בתחושת מחנק מהמחשבה שנכדי האהוב, ו-100 חטופים נוספים, נמצאים עדיין בשבי.

"לעתים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתה מתבצעת העסקה ששחררה אותי - לכן אני קוראת - אסור לנו לוותר על אף אחד מהחטופים! עלינו לעשות הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את כולם הביתה"

אסור לנו לוותר, עלינו לפעול בכל הכוח והאמצעים למען השבת החטופים. זהו המאבק של כולנו – למען הצדק, למען האנושיות, למען הערכים שעליהם אנחנו עומדים.

כל יום שעובר הוא יום נוסף של סבל בלתי נתפס למשפחות ולחטופים. אני יודעת, כי הייתי שם. ראיתי את התנאים, חוויתי את חוסר הוודאות המוחלט, את הפחד המשתק. עסקה לשחרור החטופים איננה רק עניין הומניטרי - זו חובתנו המוסרית כחברה, כמדינה.

שכונת הצעירים שנהרסה בכפר עזה, צילום: גדעון מרקוביץ'

לעתים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתה מתבצעת העסקה ששחררה אותי. האם הייתי שורדת עוד חודשים בתנאים הבלתי אנושיים הללו? לכן אני קוראת - אסור לנו לוותר על אף אחד מהחטופים. עלינו לעשות הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את כולם הביתה.

אני קוראת למנהיגי המדינה, לכל מי שיכול לעזור: אל תשכחו את תמיר. את יתר החטופים, אל תשכחו את המשפחות שממתינות. החזרה שלי לא תהיה שלמה עד שגופתו תוחזר, עד שנוכל להיפרד ממנו כפי שמגיע לו.

עבורי, כל יום הוא מאבק חדש – להחזיק את עצמי, לחיות, לזכור, ולא לוותר. אני מתפללת שאמצא יום אחד שקט פנימי, אבל יודעת שזה יקרה רק כשתמיר יחזור הביתה.

מרגלית מוזס: עד שישובו השפיות, ההיגיון והמוסר

מרגלית מוזס, צילום: מטה החטופים

שנה עברה מיום שחרורי משבי החמאס, אבל המחשבות על מי שנותרו שם במנהרות חמאס אינן עוזבות אותי לרגע. לצד שמחה והתרגשות גדולה על חזרתי הביתה למשפחתי וחברי, המחשבות שלי נתונות בכל רגע ל-101 החטופים, שאני יודעת עם מה ועם מי הם מתמודדים.

אני, שחוויתי 49 ימים במנהרות, בתנאים קשים של מחנק, לחות אדירה, ללא שינה וללא תנאי היגיינה נאותים, בפחד קיומי, לא מסוגלת להבין איך מצליחים החטופים לשרוד למשך תקופה כל כך ארוכה בתנאים קשים הרבה יותר. תחת הפצצות ובעיקר במחשבה שנשכחו, הופקרו וננטשו על ידי מדינתם.

אם יש דבר אחד שהוא חמור יותר מעינויי הגוף והנפש בשבי – הרי זה אובדן התקווה, עבורם וגם עבורנו.

"בשתי זירות המאבק שלנו הכרוכות זו בזו: השבת החטופים וההתחדשות והתקומה כקהילה וכקיבוץ"

בשנה שעברה ובימים האחרונים אף יותר, מתחדדת ההבנה שהמוסר, הדמוקרטיה ועוד אבני יסוד בחיינו, הלכו לאיבוד ומאיימים להשחית את פניה של המדינה האהובה שלנו. כישראלית ציונית, וכאם למשפחה, אני שואלת שוב ושוב - היכן הערבות ההדדית? היכן קדושת החיים? היכן אותם ערכים עליהם חינכנו וגידלנו את ילדינו? לאן הם נעלמו?

ניר עוז לאחר 7 באוקטובר, צילום: גדעון מרקוביץ'

מה יותר חשוב - חימום כס השלטון והשררה או המחויבות הבסיסית להגן, לשמור ולדאוג לאזרחי המדינה?

קיבוץ ניר עוז, שהיה לביתי מעל 50 שנה, הפך ביום שחור אחד לסמל ההפקרה. חברות וחברים רבים נרצחו באכזריות, נחטפו, רוב הקיבוץ נחרב, נשרף, נבזז וגן העדן בו חייתי הפך לעיי חורבות. הקהילה היקרה פונתה לעיר, נאלצנו יחד להסתגל לחיים בבתי קומות, המרחבים הירוקים התחלפו במרכזי קניות והרבה כבישים.

הצורך להסתגל למקום מגורים שונה כל כך מהמוכר מהווה אתגר בפני עצמו. מאז חזרתי, אני משתדלת להתרכז בעשייה משמעותית וחיובית, בחוגים בוועדות הקיבוץ. הזמן אותו אני מבלה עם חברותיי מחזק אותי, אך גם מדגיש את חסרונם של החטופים שנותרו מאחור.

מרגלית מוזס, ששוחררה בעסקת חטופים: "חייבים לשחרר אותם ולהפסיק את הסבל שלהם"

הקהילה מתחזקת ונעזרת האחד בשני, בשתי זירות המאבק שלנו הכרוכות זו בזו: השבת החטופים וההתחדשות והתקומה כקהילה וכקיבוץ. 29 מחברינו לקהילה נחטפו. אנו פועלים בכל דרך אפשרית כדי לגרום לאדם היחיד שאוחז במפתח לכלובים שלהם, לפעול כמתחייב מתפקידו ולהוביל לשחרורם.

חיסול סינוואר, שאותו גם פגשתי בשבי, ריכז באופן ברור את האחריות לגורלם בידיו של בנימין נתניהו. ברצותו – ישובו, אם ימשיך לשים את טובתו הפוליטית לפני 101 החטופים – הוא גוזר עליהם מוות וחותם על מורשתו כנוטש החטופים.

לצד המאבק לשחרור 101 החטופים, בחרה הקהילה לחזור הביתה - להקים מחדש את הקיבוץ בנקודת הציון המקורית, תכניות הבניה נכתבות ומצפים לתחילת השיקום. אני מחכה בציפייה ליום בו אוכל לשוב לביתי, לניר עוז. לכולנו ברור – לא תהיה תקומה ללא השבתם הביתה.

בית בניר עוז לאחר הפרעות, צילום: יוסי זליגר

המספרים אינם טועים: בהפסקת הלחימה היחידה, זו שהתקיימה לפני שנה בעסקת הפעימות, הוחזרו מספר בני הערובה הגדול ביותר. מאז, מלבד בני ערובה בודדים שחזרו במבצעים, אנחנו סופרים את גופות החטופים שהוחזרו (אלו שנחטפו חיים ונרצחו בשבי) וסופרים את מיטב בנינו שנופלים בקרבות, כל יום עוד "הותר לפרסום" ששובר את ליבנו.

עד מתי המלחמה תמשיך? מה התכלית שלה בחודשים האחרונים לאחר שהושגו כל המטרות הצבאיות?

עד מתי? – עד שישובו השפיות, ההיגיון והמוסר, עד שישובו אהובינו הביתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר