"מאחלת לך לחזור לחיים": בפעם השנייה, ירדן ביבס יציין מחר יום הולדת בשבי

ירדן ביבס הוא החטוף הראשון שחוגג יום הולדת שני בשבי. צריך לקרוא את זה לאט כדי להבין. חטוף. יום הולדת. בשבי. כי ירדן, האבא והאח והבן שכולנו למדנו להכיר ולאהוב, מציין מחר (חמישי) יום הולדת בפעם השנייה בשבי. והוא רק בן 35.

"אם לא היה מדובר בביבסים, והוא לא היה הראשון שמציין תאריך חשוב בפעם השנייה, הינו מעדיפים לציין את יום ההולדת העצוב הזה באופן מאוד פרטי", אומרת בכאב אחותו עופרי, שיחד עם מטה המשפחות למען החטופים ארגנה מיצג ליום הולדתו שיערך היום באופן פרטי, ויפתח לקהל ביום חמישי.

"בתקופה הזו, כשרוב תשומת הלב נתונה לצפון, אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים שוב על התודעה ועל כותרות, כדי שלא ישכחו את נושא החטופים. אני עדיין לא רוצה אירוע המוני, עדיין אני רוצה שזה יהיה כאילו משהו פרטי. אבל זה לא באמת אפשרי".

עופרי נמצאת בימים עמוסים בעשייה. בין טקסי ההנצחה לטבח ה-7 באוקטובר, לארגון המיצג לציון יום הולדתו של ירדן, לטיפול בשלושת ילדיה, הצעיר בהם נולד לפני ארבעה חודשים. תינוק שירדן עוד לא זכה להכיר.

"זה בלתי נתפס שעברה שנה והם עדיין בשבי", קולה נחלש. "אני מנסה לחשוב בראש מה נקודת הזמן שתעבור ותשבור אותי. שבה אני לא אוכל לשאת עוד. הבן שלי אפיק בן ארבעה חודשים. כפיר, הבן של ירדן, נחטף כשהיה בן 9 חודשים. אני לא יכולה שלא לתהות אם עד שהוא יגיע לגיל של כפיר, הם עדיין יהיו חטופים". 

ירדן נחטף מביתו בניר עוז ב-7 באוקטובר. אישתו שירי והילדים אריאל, שהיה אז בן 4, וכפיר, אז תינוק בן 9 חודשים, נחטפו באכזריות בנפרד ממנו. הימים עברו, ושבועות, וחודשים, וכל אחד מבני המשפחה כבר בגר בשנה. וימים ספורים אחרי ה- 7 באוקטובר 2024, מתחיל הסבב השני והנורא של ציון האירועים. וזה בלתי נתפס, אבל הם עדיין שם. במחשכים.

"יום ההולדת הקודם של ירדן היה היום הראשון שבו קיבלנו ממנו סימן חיים", נזכרת עופרי. "אחרי שראיתי את התמונות של שירי בעזה שפורסמו ממש סמוך לחטיפה, הייתי בטוחה שירדן נרצח. אבל כשאמרו לנו שהוא לא בבית ואין כתמי דם, הוא נחשב נעדר. אחרי שלושה ימים, בבוקר יום ההולדת שלו, מישהו אמר לנו שהוא חושב שזיהה אותו באחת מתמונות החטיפה ושלח לנו את התמונה. וזה אכן היה הוא. ומאז אנחנו במלחמה.

"וזה שבוע קשה, וכואב, אבל האמת היא שאני בעיקר כועסת", היא נחרצת. "אני כבר אפילו לא יכולה להגיד מתוסכלת, כי המילה הזו לא מבטאת את העוצמה של הרגש שלי. אח שלי מציין עוד יום הולדת בשבי. היו כל כך הרבה הזדמנויות להחזיר אותו, ואת האחרים, ומשיקולים שלא היו לטובת החטופים או מבחינתי, גם לא לטובת המדינה, לא החזירו אותם.

"אפילו המילה הפקרה נראית לי חלשה מדי, ונראה שצריך להמציא מילים יותר חזקות לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. אזרחים של המדינה נמצאים כבר שנה בשבי. ארבעה מהם שם כבר עשר שנים. צה"ל בעזה כבר שנה, ובמשך השנה הזו מבטיחים לנו שמטרת הלחץ הצבאי היא לקדם שחרור חטופים. אבל בשורה התחתונה, הם עדיין שם. ואני לא מבינה מה חשוב יותר מהצלת חיי אדם, והבאת חללים לקבורה".

היא מראה לי תמונה מהסלולרי. ירדן, אח שלה, מושיב את בנו הג'ינג'י על שולחן, שעליו עוגת שוקולד והספרות 31 בסוכריות צבעוניות. צילום של יום הולדת שמח, מחיים אחרים. "אנחנו לא משפחה של חגיגות גדולות בימי ההולדת של הבוגרים, אבל לרוב אנחנו עושים ארוחת ערב חגיגית, ושירי מכינה עוגה מושקעת ואפילו כתר לראש, כמו של הילדים. בשנים האחרונות ירדן התאהב ב-'קראק פאי', קינוח מיוחד של שיבולת שועל וחמאה במסעדת בשרים 25M בתל אביב שהוא ושירי אוהבים. אמא שלי ואני ניסינו להכין לו פעם משהו דומה, והוא פירגן אבל אמר שאין כמו העוגה המקורית".

מה תאחלי לו? אני שואלת מתוך תקווה שאולי, בחמלה, הברכה גם תגיע ליעדה. ועופרי לוקחת נשימה, וממש מפנה את הברכה לאחיה. "דודג'י", היא פונה אליו בכינוי המשפחתי, "מאחלת לך לחזור לחיים, לחזור בחיים. לחזור לחייך, לצחוק, לראות אור שמש ולנשום אוויר. מאחלת חופש. ויותר מכל, מאחלת לך לנשק שוב את שירי ולחבק את אריאל וכפיר".