365 באוקטובר. איזו זוועה. מי בכלל חשב שהאסון הזה, החץ מורעל שנורה ממש אל הרווח החשוף בין האפוד לקסדה יגיע ליום השנה כשאנחנו עדיין ממש בתוך האירוע. איך היינו תמימים כשספרנו ימים. שבועיים של מלחמה. ואחר כך יום ה־100, ה־200, ה־300, והנה - שנה.
"מה אפשר לעשות גברת, מה אפשר לעשות", כתב בחוכמה המשורר אברהם בלבן, על אישה שחותמת תאריך אלמותי של מלחמת כיפור, כאילו היא עדיין שם באוקטובר 73'. מה אפשר לעשות לירי, נעמה, קרינה, אגם, דניאלה. מה אפשר לעשות דורון, אמילי, אור, סבא שלמה וסבא עודד, אבא צחי ואבא עפר ועד 101 חטופים וחטופות. מה אפשר לעשות שירי, מה אפשר לעשות.
ואין צורך להוסיף שמות משפחה. כולנו יודעים במי מדובר. וזה אומר הכל. ואפשר וצריך לעשות הכל עבורם.
זה המחדל הכי קשוח בהיסטוריה שלנו כמדינה שקמה מתוך אסון. מדינה שבכל שמחה וחג מזכירה את הארץ שנחרבה
זה המחדל הכי קשוח בהיסטוריה שלנו כמדינה, שקמה מתוך אסון. מדינה שבכל שמחה, כל חג, כל חתונה, מזכירה את הארץ שנחרבה. אבל שנה אחרי, אנחנו עוד לא בתקומה, ועדיין לא שיקמנו את החוזה בין האזרחים למדינה. כי מדינה אמורה להגיד "כשלתי, מטפלת", ודואגת שלא תעבור שנה של מלחמה. היו אלו רק בודדים בצבא שהרימו יד והודו שלעד יישאו טעותם כמו קעקוע של מספר על הזרוע. והשאר, בצבא, במדינה, בצמרת, מגלגלים את הכדור הלאה כבר שנה.
מעט מדי, אולי מאוחר מדי
כן, בהחלט, היו הצלחות. אנשינו סיפקו מודיעין מופלא, וחיסלו את ראשי הנחש והגנו ממה שהגדירו כ־7 באוקטובר של הצפון, וסיפקו לנו רגעים סופר־מרגשים של חילוץ חטופים ותקומה לקיבוצים. אבל זה לא מספיק.
ליאת אצילי, שנחטפה מביתה ב־7 באוקטובר המקורי, זה שקרה באמת ולא זה שאנחנו חוזרים אליו בסיוטים, כתבה בעיתון זה על הכמעט חודשיים שבהם שהתה בשבי עד העסקה שבה שוחררה. "צה"ל הגיב ואנחנו נשארנו", ציינה. ואז היתה עסקה ושחרורים, וצה"ל ממשיך להגיב, אבל בעזה נשארו עוד 101 חטופים.
שנה אחרי, זה מקיף אותנו בכל הגזרות. הייתי עיתונאית צעירה בימי מלחמת לבנון השנייה. קיוויתי שאף פעם לא ניאלץ לכתוב עוד על הבוץ הלבנוני. אבל חיילינו שוב מתבוססים בו, כי אין לנו ברירה.
ואין שום נחמה בעובדה שיום השנה לטבח חל ממש בפתח השנה החדשה. רגע לפני שתמה תשפ"ד, על דלתות 11 משפחות של לוחמים בלבנון דפקו מבשרי הבשורה. "שיתמו אויבינו", בירכנו בפתח תשפ"ה, ורגע אחרי היתה אזעקה. "שתהיה שנה טובה יותר", איחלו לנו. התחרות כאן בכלל לא קשה.
נסתפק בימים ללא טילים
בגדול, השנה נסתפק בסתם לשבת בבית כמה ימים בלי מתקפת טילים. ואולי נסתפק גם ב"סתם לשבת בבית". כי גם הבית היום הוא לא מקום מובן מאליו. נשמע הזוי, אבל חלק מהתושבים במדינה, אלו שבאזורי הלחימה, לא יצטרכו לבנות השנה סוכה חדשה. הבינו, הם פשוט לא הגיעו הביתה כדי לפרק את הישנה. זו שממנה נחטפו, נרצחו, נשלפו בחסות הטילים, חולצו בחסות כיתות הכוננות והצבא, פונו בהינף יד כדי לשמור על הנשמה. ממש לפני שנה.
ובעצם גם "סתם לשבת" כבר לא מובן מאליו. לשבת עם האחים, האחיות. עם הסבים והסבתות. ההורים. הילדים. 101 חטופים שמי יודע אם הם "סתם יושבים", או שוכבים, או זרוקים על מזרנים מעופשים. "רק סובלים". הרי כבר ראינו את המנהרות שבהן רצחו שישה חטופים.
שנה שמסתיימת ב"כוחותינו חיסלו" ומתחילה במתקפה נוספת מאיראן חייבת להביא עימה בשורה חדשה. של הבטחה שיש לנו על מה להילחם. שנלחמים עבורנו. זה על כולנו. זה חלק מהיותנו מדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו