למנוע בכייה לדורות: חייבים לנצל את ההזדמנות מול חיזבאללה

כדאי להיזכר מדוע שוק הגנרטורים במדינת ישראל שגשג כל כך בשנה האחרונה, כיצד היינו נתונים למסכת הפחדות לגבי מה שצפוי לנו אם רק נעז להפר את המשוואות של חסן נסראללה ונהין לתקוף בלבנון. מה לא הבטיחו לנו - אלפי טילים בשעה, שיתוק של מרכזי הערים והמתקנים האסטרטגיים, הפסקות חשמל בכל הארץ, שלא לדבר על פשיטות של כוח רדואן. הפחדות שדומות כל כך לתבהלה שבה הלעיטו אותנו שנים לגבי מבצע קרקעי בעזה נגד חמאס.

בסוף השבוע הזה חשוב במיוחד לציין את ההפחדות ואת שברן, וללמוד את הלקח. כי בניגוד לתרחישי האימים, בתוך שבוע וחצי של מכות קשות, עוד לפני כניסה קרקעית, חיזבאללה איבד חלק ניכר מהיכולות שלו, הצמרת הפיקודית שלו מרוסקת, בעוד התושבים השיעים של לבנון מבועתים ונמלטים. והכי חשוב, כמות הטילים שהוא הצליח להוציא לעברנו זעומה לעומת התחזיות, כך גם כמות הפגיעות אצלנו.

לא שנכון לזלזל לגבי ההמשך, אבל הכרחי לתת לעצמנו דוח כדי להאיר את הטעות הפטאלית שגזרו עלינו מנהיגינו, שהובילה לבהלה ולשיתוק. עיקר המקור לבהלה הוא הצמרת הביטחונית הנוכחית, לצד בכירי המערכת בעבר וגורמים בכירים באולפנים. ראש הממשלה, כדרכו, גם הוא לא החמיץ הזדמנות להיבהל. כך נגזרה עלינו שנה של מורך ושיתוק מול התקפות חיזבאללה, כאשר במקביל - המפחידים דוחקים בממשלה להיכנע גם לסינוואר ולהחזיר את שלטון חמאס בעזה. זו אותה מסורת של הפחדות וחידלון בת 30-25 שנה, שאפשרה לחיזבאללה להתעצם והטילה עננה אסטרטגית משתקת על המדינה כולה.

למרבה הצער, למרות היוזמה וההצלחות הפנומנליות בשבועיים האחרונים, למרות התרסקות תרחישי האימים, הרוח הרפה לא עברה מהארץ. שימו לב להדלפה שיצאה באמצע השבוע מהקבינט הביטחוני, ולפיה "גורמי ביטחון בכירים" דוחקים בממשלה, למרות הכל, להגיע להסדר עם חיזבאללה, וגם להביא להסדר ולהפסקת אש בעזה.

ההדלפה נגעה לרמטכ"ל - הרצי הלוי, שרבים מסמנים אותו כגורם הבעייתי המרכזי, שעד לשבועיים האחרונים משך אחריו גם את שר הביטחון. לאחרונה שוחחתי עם גורמים בצבא ובממשלה, שטוענים כי הרמטכ"ל הלוי הוא מי שקושר את הידיים לצבא ומפחיד את הממשלה. זאת אף שבגבול הצפון דורשים מפקדים בכירים וחיילים, זה חודשים, לשנות את כללי המשחק. להפסיק להסתוות ולהסתתר וקודם כל להשתלט על הרכסים ששולטים על היישובים ועל קו הגבול שלנו. בין היתר, לתפוס את הכפרים ואת העיירות שמול מטולה, מנרה וקו המגע. הדרישה הזו עלתה שוב ושוב, ככל הידוע גם מאלוף פיקוד הצפון - גורדין, אבל הרמטכ"ל סירב לשמוע.

ביקורת קשה נגד הלוי הגיעה לשרים בקבינט ממפקדים בכירים בהווה, בעיקר מדרג מפקדי אוגדות, אבל גם מקצינים בכירים בדימוס. הם טוענים שהלוי שיתק את הצבא והטיל אווירה תבוסתנית, שלא מקובלת אפילו על רוב המטכ"ל. השבוע בצבץ קצה חוט של הביקורת הזו דווקא מהרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שקרא להלוי להתפטר. כמוהו, רמטכ"לים וקצינים בכירים נוספים בדימוס, שלא מזוהים עם הממשלה, נפגשו עם הלוי לאחרונה ואמרו לו אותו הדבר. הלוי מסרב לשמוע.

התמונה הזו מדאיגה במיוחד בגלל מה שנדרש עכשיו, אחרי ההתקפות האוויריות המזהירות ומבצע ביפר. הוכח כבר במלחמת לבנון השנייה, שלא מכריעים ומנצחים את האויב מהאוויר. וברור שבלי כניסה קרקעית ותפיסת שטח משמעותי בדרום לבנון, לא ניתן יהיה להחזיר בבטחה את תושבי קו המגע ולמנוע פלישות עתידיות למטולה ולשלומי. כמי שנכנס ללבנון קרקעית ביוני 1982 ובילה במרחביה שנה וחצי, ברור לי עד כמה לא מדובר בטיול שנתי, אבל עכשיו, כאשר הפסקנו לפחד, חשוב מכל לגמור את המלאכה. כי ללא חיסול עיקר ארסנל הטילים וכלי המשחית של חיזבאללה, וללא שליטה בתווך ביטחוני מצפון לקו היישובים שלנו - בדרום לבנון, לא נוכל לשקוט.

דווקא עכשיו, אל מול הלחץ הבינלאומי לעצור את הלחימה, חייבים לזכור את ההפחדות ואת החולשה שהובילו אותנו בדור האחרון, והפעם לפעול הפוך - לא להסס ללכת עד הסוף. את ההזדמנות הנוכחית חייבים לנצל, כדי למנוע בכייה לדורות.

הפשרה ההכרחית

ישנה דרך פשוטה לשים קץ לקטטה המביכה בצמרת מערכת המשפט. במסגרתה, יצחק עמית ייבחר לשמש נשיא בית המשפט העליון, אבל במקביל יעוגן בחוק הסדר ניטרלי, לאופן קביעת ההרכבים בבג"ץ. מעתה, ההרכבים ייקבעו באופן טכני־אובייקטיבי ולא על ידי הנשיא. כך אמנם יגיע האיש הנכון לראש הפירמידה, אבל הנשיא - לא משנה מאיזה צד רעיוני יהיה בעתיד, לא יוכל להבטיח תוצאות של עתירות מלכתחילה, באמצעות שיבוץ של שופטים בני דמותו לדון בהן.

נא לרשום בפניכם שהעימות הנוכחי סביב זהותו של נשיא בית המשפט העליון אינו קשור לחוק, למוסר או לדמוקרטיה. כל כולו בבחינת כיפוף ידיים הרסני שבו כל הצדדים מאבדים לגיטימציה, ומובילים את המדינה למשבר חוקתי חסר הצדקה, תוך כדי מלחמה. בניגוד למה שמצטייר בתקשורת, המשבר הזה מפתיע למדי כיוון שהוועדה לבחירת שופטים הנוכחית הצליחה לעבוד בהרמוניה ולמנות בהסכמה כ־170 שופטים. המחלוקות שעל הפרק נגעו בעיקר למינויים בעליון ובירושלים, וגם שם נעשו ניסיונות אינטנסיביים לפשרה, שהיה להם סיכוי. חלק מהשופטים ומהפוליטיקאים של לשכת עורכי הדין אמנם פסלו שלא בצדק כל מועמד שביקר פעם בפורום קהלת, אבל חברי הוועדה קבעו להמשיך לדבר ברוח טובה. הכל לפני שהגיחה פצצת הצו על תנאי, מבג"ץ.

לעצם העניין, יצחק עמית הוא שופט מצוין, שכל מתדיין יכול לאחל לעצמו שיטפל בתיק שלו, בתנאי שאין בו מרכיבים אידיאולוגיים. הופעתי בפניו לא מעט ואני יכול להעיד על כך אישית. הוא בוודאי ראוי להיות נשיא העליון. מצד שני, שיטת הסניוריטי אינה קדושה ואפילו לא מעוגנת בחוק, היא בוודאי לא מהווה אמת מידה לערכי הדמוקרטיה ולעצמאות מערכת המשפט. 

הקרב על נשיאות העליון נובע מסיבה בלתי עניינית, על רקע העימות הכולל על סמכויות בג"ץ, אבל יש סיבה מוצדקת מאוד לעימות הנוכחי, והיא סמכות ספציפית אחת של הנשיא. גם בימים אלו, הנשיא או ממלא מקומו, הם שקובעים את ההרכבים הרגישים שדנים בעתירות, וכך יכולים להשפיע מראש על תוצאות ההליכים. המצב קיצוני במיוחד היום, כאשר בסוגיות ערכיות מסוימות, בית המשפט מקוטב לחלוטין ומינוי של שופט זה או אחר בוודאי יקבע מה תהיה התוצאה.

לכן, זה בלתי סביר, בלתי דמוקרטי ואפילו נוגד את רוח החוק לאפשר לנשיא לעשות שימוש בסמכות טכנית שכזו כדי לקבוע תוצאות לאומיות דרמטיות. אבל, כאמור, אין שום סיבה לעלות על הבריקדות, והגיע הזמן לרדת מהן. פשרה ברוח הזו היא בדיוק מה שכולנו זקוקים לה עכשיו.