אסור לנו לשכוח - חמאס רוצה את הראש של כולנו

התחלנו את השבוע הזה בצורה קשה, אולי הקשה ביותר מאז השבת השחורה של שמחת תורה. זה התחיל במוצ"ש, בשמועות על מות חטופים, והמשיך בבוקר יום ראשון, עם קבלת הודעתו הרשמית של דובר צה"ל שקרעה את לב כל העם.

בתוך זמן קצר, עוד לפני שהבאנו את מתינו לקבורה, הזעזוע מהמקרה תועל על ידי קבוצה מסוימת בציבור הישראלי לזעם ולהטחת אשמה בראש הממשלה ובממשלתו, ונראה שהרסן הותר לחלוטין.

המילה "מפקיר" התחלפה ב"רוצח", "בוגד", "קבינט המוות" ועוד שלל נאצות בווריאציות שונות. ניכר שמתנגדי הממשלה עלו מדרגה, ושהם מגובים ונתמכים על ידי רוב כלי התקשורת, הכתבים והפרשנים באולפנים, שבחדגוניות מפחידה תרמו ליצירת אווירת נכאים מצד אחד ולתחושת כעס מהצד השני - שתורגמו על ידי ההמון לכאוס, לאלימות ולוונדליזם ברחובות. נראה שהשנאה העצורה והיוקדת רק חיכתה לטריגר המתאים ולהכוונה הנכונה כדי לפרוץ.

אבל האלימות לא הסתיימה רק בזה: על עגלת הזעם הפוליטית קפץ מייד בריון חדש-ישן (הזכור מהרפורמה), יו"ר ההסתדרות, ובכוחנות בולשביקית הודיע על השבתת המשק. על מה ולמה? מאיפה הוא שואב את החוצפה להשבית את המשק בזמן מלחמה? מאין נובעת תחושת האדנות הזאת של אני ואפסי עוד?

האם לא למדנו כלום כעם בשנתיים האחרונות, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר? האם כל האמצעים כשרים כדי להשיג מטרה פוליטית - גם פגיעה בביטחון המדינה ובכלכלתה, ניתוץ חוסנה הלאומי ופירורה מבפנים? האם ראוי לרתום את הצער והזעם המוצדקים ואת תחושת חוסר האונים וחוסר הוודאות של משפחות החטופים? השתגענו? אנחנו רוצים להתאבד?

מתפרקים בזמן מלחמת קיום

אני מאמין שלא. אני מאמין שיש פה קבוצה קטנה, אבל עם הרבה כוח, שרוצה להחליף את השלטון בכל דרך וסוחפת איתה רבים. בהפגנות של הימים האחרונים רוב המשתתפים היו אנשים אכפתיים, שבאמת ובתמים דואגים לשלום החטופים ורוצים בחזרתם המהירה הביתה, כמו שאר אזרחי המדינה. נכון, יש מחלוקות בדרך - אבל יש ממשלה נבחרת (מצער שהיא לא רחבה וכוללת את כל הגוש הציוני), ועליה מוטל להשיג את מטרות המלחמה. אפשר למחות ולהפגין, אבל לא לשרוף את המדינה.

חשוב להבהיר: אנחנו בעיצומה של מלחמת קיום, ודווקא בתקופה זו, שבה אנחנו הכי צריכים לשמור על לכידות, אנחנו מתפרקים מבפנים ומשחקים לידי האויב. התבלבלנו. שכחנו מיהו האויב האמיתי, שרק לפני פחות משנה הזכיר לנו שמבחינתו אין הבדל בינינו - הוא רוצה להשמיד את כולנו. האם זו לא סיבה מספקת להתלכדות עד אחרי המלחמה, עד אחרי השבת כל החטופים, עד אחרי הניצחון?

הכותב הוא אחיו של עמרי מירן השבוי בידי חמאס בעזה