לשלם מחירים על החזרת החטופים - ולא לאבד קשר עין עם קיומה של המדינה

מה חושבים הישראלים כאשר הם מפתחים ציפיות, מעלים דרישות או סתם מדברים על המדינה? השאלה הוצבה בסוף שנות ה־80 על ידי מורי ורבי באקדמיה, חתן פרס ישראל למדע המדינה פרופ' ישעיהו ליבמן, בהתייחסו לשתי תפיסות שונות ואף מנוגדות: מדינה וקהילה. לטענתו, "כיוון התפיסה שאותו מעדיפים הישראלים הוא הקהילתי".

כדוגמה בולטת לתפיסה קהילתית הציג ליבמן את עסקת ג'יבריל משנת 1985, שבה שוחררו כ־1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים. סיכומו נראה כאילו נכתב היום, למרות ההבדלים בנסיבות ובתנאים: "רוב המנהיגים הישראלים מכירים כיום בעובדה, שחילופי השבויים היו משגה חמור. נפגע העיקרון שממשלות ישראל אינן צריכות לבצע עסקות עם ארגון טרור... המסר ששידרה ישראל ביחס למחיר הגבוה שהיא מוכנה לשלם חיזק את נכונותם של המחבלים לבצע פעולות טרור... סקר דעת קהל שבוצע יום לאחר חילופי השבויים הצביע על תמיכה ציבורית נרחבת... חשיבות עצומה יוחסה ללחץ שהפעילו הורי השבויים על שר הביטחון, כפי שביטא זאת אחד הדוברים: איך הוא היה יכול להסתכל להם בעיניים?"

הדברים נכתבו ב־1988, הרבה לפני עסקת שליט שהחריפה את הסוגיה לאין שיעור. שחרור "הילד של כולנו" נשען על תפיסה קהילתית מובהקת. עסקות שבויים וחטופים מגבירות את המתח בין קהילה למדינה, בין תפיסה קהילתית לבין תפיסה מדינתית.

מדינה שהיא משפחה

קהילה היא מעין משפחה מורחבת; קבוצה שאליה היחיד מרגיש חיבור אורגני טבעי. כמו משפחה, אדם לא מתנכר ולא מתכחש לקהילתו. וחשוב לא פחות: קיימת זהות אינטרסים בין היחיד למשפחה; ולקהילה אין אינטרסים המנותקים מאלה של החברים בה.

לנוכח כישלון מערכות המדינה התפרצה הקהילתיות, בהסתערות של אזרחים ולוחמי מילואים שקפצו אל התופת, תוך סיכון חיים, כדי להציל את תושבי העוטף. בכמה מדינות, אם בכלל, היתה מתרחשת תופעה כזאת?

המדינה, לעומת זאת, נתפסת לא פעם כגוף מרוחק ומנותק בהרבה. מערכת של מוסדות ממשל בעלי כוח אכיפה וכפייה, החסרים את הממד האישי והאינטימי הרבה יותר של משפחה וקהילה. חוק המדינה הוא בלתי אישי באופן מובהק, וחוק בעל משמעות אישית ייחשב בלתי ראוי במדינה. מכאן גם שלמדינה, ככל שזה יישמע מוזר, יש אינטרסים וצרכים שהם מעל ומעבר לפרטים ולקבוצות השונות.

ייאמר מייד שמדובר בהגדרות תיאורטיות, אולם המציאות מורכבת בהרבה. התפיסות האלו מעורבות זו בזו, ויחידים וקבוצות עשויים לעבור מתפיסה לתפיסה בהתאם לנסיבות ולהקשרים השונים של המציאות. שתי התפיסות עשויות להיות חיוניות וחיוביות במצבים מסוימים, ושליליות במצבים אחרים. מדינת לאום לא תחזיק מעמד בלי הסולידריות החזקה, שמאפשרת זהות לאומית אשר נשענת על תפיסה קהילתית וניזונה ממנה.

אז אנחנו קהילתיים, וטוב שכך. ולכן יש לעשות כל מה שרק אפשר לשחרור החטופים. לשלם מחירים כבדים על החזרתם - כי כאלה אנחנו. אבל באותה המידה, אסור לאבד קשר עין עם עצם קיומה של המדינה

מלחמת חרבות ברזל הציפה את המתח בין התפיסה הקהילתית למדינתית והביאה אותו לכדי עימות חריף במיוחד. חיוניותה הקיומית של הקהילתיות הוכחה ב־7 באוקטובר. לנוכח כישלון מערכות המדינה התפרצה הקהילתיות בהסתערות של אזרחים ולוחמי מילואים, שקפצו אל התופת תוך סיכון חיים, וחלקם שילם בחייו כדי להציל את תושבי העוטף. בכמה מדינות, אם בכלל, היתה מתרחשת תופעה כזאת? הקהילתיות העמוקה נמשכה באינספור תרומות והתנדבויות, שהחליפו את המחסור שהתגלה ברמת מערכות המדינה. בכמה מדינות ניתן לדמיין שפורצת מלחמה קשה, והמוני מילואימניקים ממהרים אל המטוסים כדי להגיע ולהילחם? אין סיכוי שמשהו מכל זה יקרה ללא לאומיות, המבוססת על תחושת משפחה מורחבת וקהילה.

זהו אחד ההסברים הבולטים לתמיכה של רבים בעסקה תחת סיסמת "עכשיו ובכל מחיר", בלי קשר ובמנותק מתוצאותיה ההרסניות ברמה המדינתית. יודגש כי הכוונה כאן רק לבעלי תחושת הקהילתיות האותנטית, ולא לגורמים פוליטיים ציניים שמבחינתם לא מדובר בקהילתיות, אלא בניצול תחושת הקהילתיות האותנטית של אחרים וברכיבה על גביה כדי לנגח את הממשלה. זה יותר מבעייתי לראות כקהילתיים אותנטיים את אלה שבמשך שנים מחליפים סיסמאות ועוברים מסוגיה לסוגיה כאמצעי לגיוס מחאה נגד השלטון בלבד. 

בחזרה לדוח ועדת שמגר

אלא שכרגע הקהילתיות ניצבת מול מדינה שנמצאת במלחמה קיומית של ממש. והמלחמה מתנהלת בסביבה עוינת שבה לא סתם מכבדים את החזק, אלא את החזק שמפגין נכונות להשתמש בכוחו ולשלם מחיר קשה כדי להגן על עצמו. אין צורך להרחיב עד כמה הפסד במלחמה מול חמאס ישליך באופן חמור על חיזבאללה, וכמובן ישליך גם על איראן כראש הנחש הנמצא בדרך ליכולת גרעינית. מימוש התפיסה הקהילתית וקבלת עסקה בכל מחיר פירושם איום חמור על עצם קיומה של המדינה ועל יכולת הישרדותה.

אחד הביטויים הבולטים ביותר לתפיסה מדינתית ניתן במסקנות ועדת שמגר בנושא השבויים. אין פלא שמסקנותיה המדינתיות שהוגשו ב־2012 סווגו כסודיות ביותר, ואנו יודעים עליהן רק מהדלפות. הרי מה לקהילתיות עמוקה עם מסקנות מדינתיות? ראו את מדינת ישראל העכשווית לעומת ההמלצות החד־משמעיות דאז: להקפיד על סודיות מוחלטת של פרטי המשא ומתן, לשחרר חטופים תמורת אסירים בודדים, ולנתק בין מקבלי ההחלטות לבין משפחות השבויים.

אך הפעם לא רק התמורה באסירים נמצאת על השולחן, אלא הפסד ממשי במלחמה קיומית. עזיבת ציר פילדלפי וציר נצרים ויציאת צה"ל מהרצועה הן הפסד במלחמה. אנחנו קהילתיים, וטוב שכך. ולכן יש לעשות כל מה שרק אפשר לשחרור החטופים - כי כאלה אנחנו. צריך וראוי לשלם מחירים כבדים על החזרת החטופים, אבל באותה המידה, אסור לאבד קשר עין עם עצם קיומה של המדינה.